בזמן שסימסתם

אחרי שהעשן יתפזר הערב, וכולכם תוכלו ללכת לישון בשלווה מצוידים בידיעה המרגיעה מי עזב את הוילה כשהמליון בכיסו - אלירז, סער, אלין או השניים האחרים שגם מי שקיבל פתק מהרופא שמשחרר אותו מצפיה ב"האח הגדול" לא יכול להתחמק מלדעת איך קוראים להם, תמצאו את עצמכם בחזרה בקנזס. כלומר בישראל 2010, מתחם גיאוגרפי מצומצם ומחניק בו משתדלת חבורה של טיפוסים מעיקים, עילגים וקולניים ברובם לדרוך זה על זה בדרכם למה שנדמה בעיניהם כרווחה כלכלית ועליונות חברתית.

העובדה שרוב בעלי מכשירי הטלוויזיה בישראל מעדיפים מיקרוקוסמוס מדכא של חייהם הלא נעימים על פני מוצרי תרבות יותר מעוררי השראה לא צריכה להפתיע אף אחד – אבל בפסיכוזה הלאומית שאופפת את התוכנית יש משהו מטריד ומבהיל יותר מסתם תחושת אי נוחות שנגרמת לאליטיסט המוגבל מצפיה בהמונים מתפלשים בקיא להנאתם, משהו שקוי המתאר שלו הופכים ברורים רק כשמתקרבים אל הגמר ואל קרקס הסמסים, התחזיות והקמפיינים שמתרוצץ מסביבו.

זאת נקודה שכדאי להתעכב עליה לרגע: אחד ממקורות העוצמה של "האח הגדול", בדומה ל"הישרדות" ול"כוכב נולד", היא היותה חסינת ביקורת כמעט לחלוטין. כל נסיון לחרוג מהתייחסות נקודתית בעד או נגד מתמודד כזה או אחר או מניתוח של אירוע כלשהו בתוכנית, ולנסות לייצר אמירה ביקורתית כלפי התוכנית עצמה או המקום שהיא תופסת בשיח הציבורי, נתפסת בעידן הגילטי פלז'ר לכל פועל כאינטרסנטית במקרה הטוב, וכנרגנות בלתי אופנתית ולא מתוחכמת במקרה הרע. אבל מכיוון שהבעיה הנוכחית עם "האח הגדול" עמוקה יותר מסתם נטיה מוגזמת לאסקפיזם וחיבה יתרה לטראש ולא קשורה כלל להיותה של התוכנית מוצלחת או לא, אני אסתכן בלהיחשב לטרחן משעמם ולא מעודכן.

הבעיה, כאמור, לא קשורה להעדפה של ריאליטי על פני אופרה: זה בסדר גמור, וזה גם דיון לא ממש רלבנטי או מעניין. הבעיה היא שבזמן שאתם מסמסים 55555 לפותנה וסבורים אולי שעשיתם משהו למען הדו קיום, עוד חוק גזעני שמונע מערבים ישראלים להתחתן כרצונם, להפגין או להתבטא בחופשיות עובר בכנסת בקריאה שניה. כשאתם מעדיפים את אלירז הנשמה על פני סער הבהמה, ומרגישים שעשיתם בחירה ערכית, שר החוץ אביגדור ליברמן מחרב מאחורי גבכם את היחסים הדיפלומטיים עם עוד מדינה ידידותית לשעבר. כשאתם מצביעים לגואל על תקן האינטלקטואל התורן או מקימים קבוצת פייסבוק לתמיכה בעדנה קנטי, ממוצע הבגרות יורד בעוד כמה נקודות ובריאתן חשוך מתמנה לתפקיד המדען הראשי של משרד החינוך. ואם נדמה לכם שזה לא קשור, אתם לא לגמרי צודקים.

מי שעוקב אחרי החדשות בשלושת החודשים שחלפו מאז התחילו המצלמות לתקתק בנוה אילן ולא נמנה על מגזרי המתנחלים / חרדים / ימנים קיצונים, עשוי להרגיש שהמדינה לא רק ירדה מהפסים, אלא דוהרת במהירות גוברת והולכת לעבר שפת המצוק, אם לא צונחת בנפילה חופשית אל קרקעית התהום. וכשעומדים מול מציאות של מחירי דיור משתוללים, שכר מצטמק, תשתיות רווחה נעלמות והולכות ואווירה מתגברת של פשיזם מתבדל, נעים להרגיש שעדיין יש לכם איזשהי שליטה על חלק מזערי מחייכם גם אם אתם לא טייקון פיננסי או מקורב לצלחות השלטון, שאפשר לפחות לשלוח כמה סמסים ולגרום לכך שהמועמד המועדף עליך ייקח את הקופה. אבל אחרי שהמסיבה תיגמר, אתם עלולים להתעורר עם הנג אובר מהגיהנום ותהיות איך לעזאזל סער שיינפיין הגיע למיטה שלכם, ולהרגיש פתאום שבית "האח גדול" הוא המקום היחיד שבו אתם עדיין מרגישים בבית.

>>> מיכל טראוריג נפרדת מ"האח הגדול"
>>> לא הספיק לכם? קחו גם תמונות מהגמר