אמריקן באסה
פתיחת העונה החדשה של "אמריקן איידול" מאכזבת במיוחד ומעניקה תחושה כללית שכמעט ואין במי להאחז ובמי לתלות תקוות (נו, חוץ מקייטלין אפרלי). ליהי אלבז נפילה חופשית
גבירותיי ורבותיי, זה רשמי: יצאנו לדרך. אתם יודעים מה זה אומר: נכון, פלח ארי של מתמודדים ב"אמריקן איידול" שיזייפו את דרכם חזרה לאנונימיות ממנה באו. מוזיקאי אחד אמיתי שאולי יצליח להוציא אלבום שנאהב ונקנה. השבוע התחרו 12 בחורות ו-12 בחורים על הזכות להישאר איתנו שבוע הבא. לא היה קל. למעשה, אחרי שג'נל ווילר שחטה את "What About Love?", גם הזכות לחמצן נראתה פתאום כפריווילגיה לכמה מן המתמודדים. עוד בעיה ב"איידול" שצריך לפקח עליה מקרוב (ובייחוד אם אתם צופי "כוכב נולד" ו"אקס פקטור") היא האולפן. ערימת קרטונים יותר אסתטית תוכלו למצוא במגרש האשפה של אזור התעשייה בבת-ים, מנסה למלמל "דורותי, ווי אר נוט אין אולפני הנגב אנימור".
רגע, רגע, גב' אלבז: ואיך הביצועים עצמם?
השבוע, שחולק לשני פרקים (בנים ובנות), נתן לנו להכיר את המתמודדים טוב יותר. הגברים, לדוגמה, הוכיחו שבניגוד לאודישנים, ידם על העליונה, בייחוד משום שרוב הבנות אכזבו באופן משווע. בעוד שבאודישנים היו אלו דידי, ג'נל ווילר וקריסטל בווארסוקס שגרמו לשופטים לגרגר בעונג, קייטלין אפרלי הוכיחה לנו בתוכנית עצמה שהיא מצויידת באיכות ווקאלית שלא נופלת מזו של נשות הפופ המובילות בביצוע לשיר "Oh! Darling" של הביטלס. עוד בחורות שהרשימו היו בן-עמי ("The Way I Am" של אינגריד מייקלסון) ומישל דלאמור המהוקצעת, שצריכה לקנות אישיות באופן דחוף אם היא לא רוצה לשמש כצל של ליאונה לואיס/אלישיה קיז עד שארית חייה. לעומתן, היו יתר הבנות ממוצעות במקרה הטוב, ומביכות במקרה הרע. בווארסוקס (שאני בטוחה שאנשים ממש מתלהבים מן העובדה שהיא יודעת להחזיק גיטרה ולתפעל מפוחית), הזכירה לי את מאות הבאסקרים שאני רואה בשבוע בתחנות הרכבת של לונדון, רק קצת פחות מעניינת והרבה יותר אמביציוזית (ברצינות, אם זה הרשים אתכם: בואו ל"ווטרלו". הופעה חינם, עליי).
לילי סקוט, אהובת השופטים המיוחדג'ת, היא במקרה הטוב יורשת המעריצות שהתאכזבו מלילי אלן, ומבחינה ווקאלית משעממת יותר מתפוח אדמה בלתי מתובל (עם אותו מדד כריזמה, אגב). עוד ממצא מדאיג היא העובדה שחלק מהנשים אף זייפו (היילי וואן ולייסי בראון), חלק הפחידו (לשיבון מאגנוס יש קול עמוק יותר משל בארי וייט והיא נראית כמי שתרצו להסתובב עם שן שום וצלב לידה) וקייטי סטיבנס המבטיחה התבררה כמשעממת, בעלת בחירות זקנות ולוקה בתסמונת "המתמודד הצעיר", שמנסה להפציץ בשיר גדול מידי (שרה את "Feelin' Good", שאגב, לעורכי "איידול": שייך לאנת'וני ניולי ולא מייקל בובל'ה, שעשה קאבר – בדיוק כמו מיוז). שורה תחתונה? – ג'נל ווילר ואשלי רודריגז עפו. רודריגז בצדק, ווילר פחות.
אוקיי, אנחנו מבינים. ואיך היה פרק הבנים?
בגזרת הגברים דברים השתפרו, אבל לא יותר מידי. קייסי ג'יימס ("החתיך") עדיין גורם לי לנוע בחוסר נוחות ולנסח כתב אישום בכל פעם שהוא מסתכל ישירות למצלמה. עוד קצבי שירים היו טיילר גריידי עם "אמריקן וומן" וטים אורבן, שצריך להתנצל אישית לתעשיית המוזיקה כולה על שירו המשעמם "Apologize". לי דוויז נתן ביצוע לא רע ל"Chasing Cars" של סנואו פטרול, אלכס למברט הרשים עם "Wonderful World" אך ספג עלבון קשה כאשר השופטים השוו אותו לג'יימס מוריסון (ג'יימס, לא ג'ים). אנדרו גארסייה נתן הופעה פושרת בהתחשב ביכולותיו, אך עדיין הרשים ואפילו מר ג'יימס הראה שהוא לא לגמרי חסר תכלית עם "Heaven" בגרסה אקוסטית. נפרדו מאיתנו השבוע הבחורים טיילר גריידי וג'ו מאנוז - זה בסדר, את שניהם שכחנו עוד לפני שסיימו להופיע.
הבעיה העיקרית היא שלרוב המתמודדים אין אופי ייחודי מספיק. "איידול" צריכה יותר אדם למברטים ופחות מישל דלאמוריות מהונדסות למוות. בגלל זה נוכל לראות את קייטלין ואנדרו מלווים אותנו עוד סוף התחרות. אתרי בידור שונים גורסים כי מדובר כאחת מפתיחות העונה החלשות בהיסטוריה של התוכנית, ואני נוטה להסכים. החבר'ה צריכים להתפתח לכדי זמרים משופשפים, ומהר. בגרסת השופטים, אגב, הכל כרגיל: קארה עדיין מהנהנת כאחרון כלב הדאשבורדים, רנדי עדיין עושה שימוש כמעט בלתי חוקי במילה "דוג" וסיימון טרם הצליח להוציא את המטאטא מישבנו. דג'נרס, השופטת החדשה, היא בחירה מוצלחת, אך חייבת להיות קצת פחות נחמדה למתמודדים ולא לתת מחמאות כשאין מה לומר (אמרה לפייג' מיילס: "וואו, היית ממש נוכחת בבמה", שזו דרך נחמדה להחמיא למישהו על כך שהגיע לתוכנית). זהו שבוע שכל המעורבים בהפקה ירצו לשכוח, כולל אנחנו. נתראה בשבוע הבא.