וזה עובד
בניגוד לבן דמותו ב"תרגיע", לארי דיוויד, התסריטאי והשחקן, עובד כל הזמן - ולכן אין יותר מוצדק מהפרס שקיבל על מפעל חיים. עמית קלינג פריטי פריטי פריטי גוד
"זאת סיטואציית 'תרגיע' קלאסית", אני נוטה להגיד בכל פעם שאני או ממישהו מסובביי מסתבך לתוך איזו פרשייה לא נעימה בזכות שקר במקום הלא נכון, או מצליח להעליב מישהו בשילוב הזה של חוסר טאקט וכוונות טובות דווקא, או מתעקש לעמוד על שלו ויוצא אידיוט. וזה לא שלארי דיוויד, ש"תרגיע" שלו, שהתחילה כסרט מוקומנטרי על חייו שלאחר יצירת "סיינפלד", והפכה להחצנה טלוויזיונית של המוח שלו, ביחסי קרבת יוצר-יצירה מובהקים יותר, אולי, מכל תוכנית אחרת, בטח קומית - המציא את ההומור הזה.
נכון שהוא יצר תבנית פעולה מובהקת (אפשר לתאר את המבנה העלילתי של "תרגיע" ושל "סיינפלד", נאמר, בתור "שתיים או יותר עלילות מקבילות שמתפתלות זו בזו ומשפיעות על השניה באמצעות רצף של צירופי מקרים"), אבל מבחינת ההומור עצמו - נאמר שהדמות של לארי דיוויד בסרטו האחרון של וודי אלן, "מה שעובד", ממחישה נהדר את הדמיון ואת השוני ביניהם. השילוב הנפיץ בין נוירוטיות יהודית לבורגנות האמריקנית יצר הן את הדמות הכללית של אלן והן את זו של דיוויד (שאומנם הסתפקה רק בשני גלגולים - דיוויד הפיקטיבי ב"תרגיע" וג'ורג' קוסטנזה, בן דמותו, לדבריו של דיוויד עצמו), אך בעוד שאלן מעדיף להסתכל פנימה במתקפה פסיכואנליטית עצמית שלא מרחמת על עצמו, דיוויד נשאר נאמן לשורשיו כסטנדאפיסט ומביט בעיקר החוצה - הוא איש העקרונות (המופרכים, לעיתים קרובות, והנוטים לסבך אותו בצרות - אבל עדיין עקרונות) שמבקר בחוסר רחמים עולם מושחת ומטומטם, הראוי לקיטונות הבוז שהוא שופך עליו.
אבל גם - ואולי דווקא - מי שמעריץ, כמוני, כל דבר שלארי דיוויד עשה (ואפילו מתייחס בחיבה ל"ענבים חמוצים", סרטו הנקטל מ-1998, שזכה ממבקר הקולנוע רוברט אברט להערה "אני מתקשה להזכר בסרט שנהניתי ממנו פחות". מדובר באדם שרואה למחייתו כל סרט שיוצא), משונה, גם אם מרגשת ומשמחת, ההחלטה של איגוד התסריטאים האמריקני להעניק לו פרס על מפעל חיים. נכון ש"סיינפלד" זו סדרת ענק לא רק במונחים ביקורתיים אלא גם פומביים (אולי קצת קשה ומוזר להזכר בזה עכשיו, אבל הרביעייה הזאת הייתה אולי האייקון הגדול ביותר של שנות התשעים, לבטח זה הטלוויזיוני), ונכון ש"תרגיע" חדשנית ומבריקה אך עדיין, גם אוהדיו של לארי דיוויד, נדמה לי, מתקשים להתייחס אליו שלא כאל יוצר נישתי, שכותב, ניתן להעלות על הדעת, במיוחד בשבילם, כאקט סולידריות עם הנוירוטיות המשתקת שלהם עצמם.
הנקודה היא ששתי סדרות וסרט (היות והפס הגיע מאיגוד התסריטאים, יש להניח שלא הוענק על משחק - דיוויד היה מעולה ב"מה שעובד" אבל פרט לכך קריירת המשחק שלו מסתכמת בעיקר בשני תפקידים קטנים נוספים אצל וודי אלן, ב"ימי רדיו" וב"סיפורי ניו יורק") הם לא בדיוק מפעל חיים, לפחות למראית עין. אפילו אם שתי הסדרות החזיקו מעמד שבע עונות.
אבל בעצם, מה יכול לסמל מפעל חיים טוב יותר מהעקביות שבה דיוויד ניגש לכתיבה שלו? מבנה העלילה שתיארתי קודם לכן מופיע - אני לא רוצה להתחייב על כל פרק ופרק שלארי דיוויד יצר, אבל אני די בטוח שהוא נוסחה קבועה, שמצליחה, איכשהו, בצורה בלתי מתוארת, לעבוד כל פעם מחדש. לעומת לארי דיוויד של "תרגיע", שנח על זרי הדפנה וחשבון הבנק המנופח שלאחר "סיינפלד", לארי דיוויד האמיתי מסתמן כוורקהוליק אמיתי, מסור בטירוף, בטוח בעצמו, איש עם משימה.
צירופי המקרים האלה, שקנו לו את עולמו, מצחיקים בין אם חבורת "סיינפלד" מצליחה להטות את תוצאות הבחירות לראשות העיר בניו יורק ובין אם לארי דיוויד הולך מכות עם חברו ריצ'ארד לואיס בגלל טבעת בחנות תכשיטים. זהו מבנה עלילה כל כך בולט, כל כך מובהק, כל כך דיווידי שאי אפשר להתכחש לו, אי אפשר שלא לזהות אותו, והכי חשוב - אי אפשר שלא לזהות כשמנסים לחקות אותו (והיו כל כך הרבה כפילי "סיינפלד" בסוף שנות התשעים). יותר מלכל יוצר אחר בטלוויזיה, מפעל החיים של לארי דיוויד מרהיב בהיותו פרי עבודתו של אדם שיודע בדיוק, אבל בדיוק מה הוא רוצה לעשות - ועושה את זה בחוצפה ובנחישות. בדיוק כמו הדמות של לארי דיוויד ב"תרגיע", שהיא, במקרה, "לארי דיוויד".