הלכה לאיבוד

כולנו מכירים את הטיזרית: היא נראית מצוין, היא לא תצא מהבית מבלי להנדס מלתחה מדויקת, ולדאוג שכל פרט בהופעתה יתאים למשנהו. הטיזרית יודעת מתי לחייך ומתי להרצין, היא יודעת לתת לכם תחושה שאם ממש ממש תתאמצו, אולי יקרה ביניכם לבינה משהו. היא לא מרבה לדבר, אבל יודעת לזרוק לחלל האוויר שמות וציטוטים נכונים. היא שומעת את המוזיקה הנכונה, רואה את הטלוויזיה הנכונה ואוהבת את הסרטים הנכונים. הטיזרית יודעת לייצר תחושה שיש לה המון מה להגיד, ושהיא פשוט בוחרת לשמור את זה לעצמה. היא מצליחה לייצר את הרושם שבתוך תוכה מסתתר אוקיינוס עמוק של הגיגים ורעיונות, שיש לה מחשבות מקוריות ומבריקות שהיא פשוט בוחרת לשמור לעצמה.

הפיקציה הטיזרית עשויה לשמר את עצמו לאורך שנים. עם הזמן, למכריה כל כך ברור שמדובר בבחורה מבריקה, מעניינת, סטואית, עד שהדימוי הופך לאקסיומה. אלא שמתישהו לאורך ההיכרות עם הטיזרית, וזה יכול לקרות גם אחרי שנים, תבחינו שבעצם מעולם לא שמעתם אותה אומרת משהו מעניין, שאף פעם לא ראיתם אותה מנסחת בעצמה רעיון מקורי וראוי לציון.

"אבודים", שחוזרת השבוע לעונה שישית ואחרונה, הוא גילומה הטלוויזיוני של הטיזרית. היא יודעת לייצר תחושת כאב ביצים מנטאלי – אבל לאורך חמש עונותיה, היא אף פעם לא הצליחה להביא לפורקן. היא מצולמת נהדר, מבוימת באופן מלוטש ומשוחקת להפליא על ידי שחקנים שנראים מצוין. היא יצרנית מתח מעולה, בכל אחד מפרקיה כמעט תמצאו את עצמכם כוססים ציפורניים. אך הדבר שבו אבודים הצטיינה יותר מכל, הוא ביצירת המוניטין הלא מוצדק של עצמה כסדרה איכותית. כמו אותה בחורה, אבודים מצליחה לייצר את הרושם שיש לה המון מה להגיד. היא משופעת ברמזים פילוסופיים, תיאולוגיים, היסטוריים, ספרותיים, מדעיים ומיתולוגיים, והיא מצליחה לשכנע את הצופה שהיא מציגה בפניו אמירה מונומנטלית. אלא שלכל אורכה, כל אותן ציטטות מעולם לא התלכדו למסר ברור. בין השוטים המצוינים, אבודים לא ניפקה שבריר של אמירה מגובשת או מקורית באף אחד מהתחומים שבהם השתכשכו כותביה.

נכון, אפיון הדמויות בה הוא בין הטובים שנראו על המסך הקטן בעשור האחרון, לא מעט בזכות מוטיב הדילוג בין זמנים. פרקים רבים בה מצליחים להפוך את הקרביים ולעורר את התחושה שמשהו גדול או נורא עומד להתגלות. אבל לכל אורכה, אבודים לא הצליחה לגבש מסר אחיד, ברור ומעניין, או אפילו לספק תשובות ממשיות לחידות שפיזרה לכל עבר.

אי המתים

אחרי עונה ראשונה מותחת ומהודקת, אבודים איבדה את דרכה ביער העבות. לא קשה היה להבחין שיוצרי הסדרה ממש לא צפו את הצלחתה, ולא תכננו לאן תתפתח העלילה ומה לעזאזל יעשו בכל אותם רמזים סתומים שטמנו באדמת האי. משם נחשפנו למה שנראה כתסמונת טורט תסריטאית: חצאי עונות משמימות של שיטוטים ביער ותופעות ביזאריות שמעולם לא ניתנה להן תשובה: דובי קוטב, עשן שחור ועצבני, רוח זועמת המשתלחת ביצורים ברחביי האי, שלל דמויות שוליים שהופיעו ונמוגו, הן רק כמה מהשאלות שנותרו פתוחות. אחרי עונות 2 ו-3 המביכות, סימנה העונה הרביעית התאוששות מסוימת. העונה החמישית כבר הייתה מופע מרהיב ומסחרר של מסע בזמן. המתח של העונה הראשונה כמעט שיחזר את עצמו, רמזים מבלבלים הופיעו וחידות מועטות קיבלו מענה.

בשלב זה, למרות איכותה הויזואלית, אבודים נראית כמו סדרה שתסריטאיה ירו יותר מדי חצים בוערים ליותר מדי כיוונים. כדי להצדיק את המוניטין שלה ולהפוך לסדרת מופת, יהיה עליהם לעמוד באתגר שהציבו לעצמם: יהיה עליהם לאגד את כל האזכורים והקריצות, לקשור את הקצוות, ולספק תשובות מניחות את הדעת לכל אותן אניגמות מציקות. זו לא תהיה סדרה באמת מצוינת, אם היא תסתיים מבלי שיובהר לנו למה לעזאזל מסתתר בעומק אדמת האי הגה ספינה, ואיך סיבוב שלו גרם להזזת חור התולעת הטרופי הזה, או מה שזה לא יהיה.

ולא רק תשובות יהיה על היוצרים לספק, אלא גם אמירה משמעותית (ולא, "אוונג'לין לילי נראית מצוין בכל מצב" היא לא אמירה משמעותית), שתצדיק את תדמיתה של טיזרית המסכים הזו. יהיה על היוצרים לספק מסר מונומנטאלי, אחד ובעל ערך כדי להצדיק את כל הפאתוס הזה, את הניימדרופינג הפרוע של שמות פילוסופים (ג'ון לוק, דייויד יום, ג'רמי בנתהאם), מדענים, סופרים, מורים רוחניים ואת הסמלים הדתיים והמיתולוגיים שנזרקו על ימין ועל שמאל. העונה האחרונה הזו תכריע אם אבודים תצליח להצדיק את תדמיתה, או תעלה יחד עם הבאזז בעשן שחור של חידות וקריצות מתחכמות, ותותיר את צופיה כשחצי תאוותם בידם.