רבע עם דודלי

גם אחרי הפרק הראשון של הסדרה "15 דקות", אנדי וורהול יכול לישון בשקט. אף אחד לא יצליח להתעלות על המשפט האלמותי, הנבואי והגאוני שהקדים את זמנו בארבעים שנה, והתייחס לראשונה לאפשרות שבעתיד כל אדם יזכה ל-15 דקות התהילה שלו.

"15 דקות" הגדירה את עצמה בטעות כסדרה סאטירית, מה שמעורר ציפיות שהיא לא תמיד מצליחה לממש. אומנם ההבנה שלה את עולם הבידור ובעיקר עולם הריאליטי ניכרת בכל פסיק, היא ניחנת בציניות לא רעה ובעקיצות רבות משמעות ויודעת לטפל בכל נושא שאפשר לשים עליו את האצבע – קריצה למשפחות הפשע, כוכבי עבר שימכרו את הבת שלהם כדי לחזור לתודעה, היחס בין משרדי ההפקה לעיתונאי הבידור (איפה ההומור העצמי של טמירה?), שוביניזם ופמיניסטיות, ובעיקר תהליך הבחירה השערורייתי באנסמבל – אבל היא רחוקה מלהיות מושלמת.

לצד הברקות כמו האחים המוסלמים, הרוסי שעושה שפגט וזו שתעוף בעוד ארבעה שבועות, יש יותר מדי חללים שמטופלים לא טוב ולא מעט בעיות – כמו השחקנים שמגלמים את השופטים ומתגמדים לצד שי גולדשטיין, כמו שורות פאנץ' לא משויפות, כאלה שנופלות על קלישאות ("חייל קרבי שמעריץ את ברברה סטרייסנד"), או סתם בינוניות ("רגע, לפני שאתם מדפיסים אותה על בול").

"15 דקות" היא השירלי לילו של הז'אנר. מצד אחד כבר היינו בסרט של בלונדינית עם קול טוב שסובלת מכל כך הרבה בעיות וחוסר חדות, מצד שני יש בה משהו שמתגלגל כל כך נעים יש בה משהו מתוק ושובה לב. ובשורה התחתונה – אפשר ליהנות ממנה עכשיו, אפילו לדבר עליה במסדרון ולומר שהיא מגניבה, אבל אחרי 15 דקות התהילה נישאר עם הדבר האמיתי, לא איתה.

"15 דקות", מדי ערב ב-20:05, yes stars Next HD