אחח, איזו מקהלה

דמיינו את זה ככה: אתם לועסים מסטיק בזוקה, לועסים ולועסים, ולא מפסיקים ללעוס גם כשברור לכם שהטעם שלו יגמר עוד מעט, ואתם מנפחים אותו לכדי בלון ורוד עתיר ממדים, וממשיכים לנפח, ואז הוא מתפוצץ לכם בפנים, דביק, דוחה ומגעיל. אבל ממש לא בא לכם לשטוף אותו, כי יש בו משהו, במסטיק הזה, שמזכיר לכם רגעים בילדות, בין אם הם קשורים אליכם באופן ישיר או בעקיפין. וזה בדיוק הקטע של Glee, כי זה הכי Glee בעולם.

בדרך כלל, האפשרות היחידה לחבב קומדיה מוזיקלית היא להיות נער מקהלה, fan של קבוצת הפייסבוק שנוצרה עבור "תמיד אותו חלום", או פשוט להסתכל עליה כמו שהיא ולקבל באמפתיה את כל המגבלות שלה. אלא שבמקום להיות עוד ניסיון רווי בסטריאוטיפים של "נקמת היורמים" ו"היפה והחנון", כאן היא מודעת לעצמה מהרגע הראשון.

חבורת הלוזרים החיננית (ולפעמים מעצבנת) של "Glee", מנפיקה בלי ציניות משפטים כמו "להיות אלמוני גרוע מלהיות עני" ו"התהילה היא הדבר החשוב ביותר בתרבות שלנו", ובכך מתאימה את עצמה לעולם שבו היא נולדה, על קו התפר שבין נינט טייב לסוזן בויל, בין מרגול לפולה עבדול. בזכות אותו המבט המפוכח, "Glee" אומנם מסתכנת מחד בהזרקת ציניות לוורידים של אותו דור צעיר שגדל על ברכי סיימון קאוול, אבל מאידך נוטשת בקלות את כיסא הגלגלים, את הגיק שאוכל כאפות ואת בעל קול הסופרן שכלוא בגופו של שחקן פוטבול – ומצליחה לגרום לנו להאמין שכל אחת יכולה להיות מלכת הכיתה גם בלי לנתח את האף, להרים את הריסים ולהוריד עשרים קילו. לפעמים צריך רק ללכת בלי ולהרגיש Glee.

Glee, ימי שני ב-20:40, ערוץ yes startNext