כיפה פרומה

אילו שוטר תנועה היה ממתין בסבלנות בתוך ניידת הסובארו סטיישן שלו בשולי סט העונה השנייה של "סרוגים", הוא היה מבקש מהיוצרים לעצור בס"ד, או איך שלא מבקשים את זה בדוסית מחודשת. הקצב שבו האירועים מתרחשים בפרקי הפתיחה בא בסתירה מוחלטת לסבלנות שאפיינה את הביצה הסרוגה והירושלמית של העונה הראשונה.

אם בעבר בת הרב היתה שומרת על בתוליה, היום היא כבר מבתקת אותם בקלילות כמעט לא ברורה. אם בעבר הרביעייה היתה מתערבבת בינה לבין עצמה, מפגינה רגשות אחת לשניים או שלושה פרקים, אז היום הם מתחתנים, מתייתמים, מתעלסים, חוטאים, מתדל"שים ובאופן כללי נראים יותר כמו מבצע בזק של חבורת אופנועני מלאכי הגיהנום מאשר כנופיית חובשי הכיפות.

נראה כאילו מישהו בקונטרול איבד את הסבלנות, והחליט שעם כל הכבוד ללבטים יש פה קהל שרוצה לראות קצת אקשן, טיפהל'ה מחשוף, קורטוב של מתח מיני על סף פיצוץ – ובקיצור, משהו שמתקרב יותר לקצב של סדרה חילונית רגילה, נניח זוריק ורוחל'ה, ההם מ"מרחק נגיעה". אז העברנו הילוך, קיבלנו חתונה, שבעה, נידה, פולו-אפ על סצנת מין וכיפה סרוגה שמתחילה להיפרם.

אבל "סרוגים", למרות שעברה שינוי משמעותי, רחוקה מלחזור בשאלה. היא נשארת נאמנה למקור, ממשיכה לתבל סוגיות דתיות בלי לכפות את עצמה על הצופים החילוניים או להעליב אותם, אלא באה בטוב, נותנת מנה גדולה מהצד הנאה של ההלכה ומשאירה מקום לחפיפניקיות היכן שאפשר. במבחן התוצאה זה עובד: בזכות משחק מצוין וסיטואציות כנות במיוחד, "סרוגים" נמצאת היום בשורה הראשונה של סדרות הדרמה שנעשו בישראל בשנים האחרונות ומוכיחה שבכל הנוגע ליצירת מקור - יש אלוהים.

"סרוגים", ראשון, 22:00, yes stars Drama