סדרת העשור של היוצרים: הסופרנוס

רני בלייר ("פרשת השבוע") – "הסופרנוס"

"לטעמי סדרת העשור היא הסופרנוס, ולו רק כי מעונה לעונה חשת כצופה שאתה עובר מסע שהולך עמוק יותר ויותר אל נפשו החבוטה של טוני סופרנו, עד חדירה אל חלומותיו וסודותיו הכמוסים ביותר. זוהי טלוויזיה המשדרת מציאות שנוגעת בהזיה נפשית וחוויה רגשית עצומה של איש אחד - ציפור נפש העטופה בחזות של גורילה חיננית. דמות מושלמת. סדרה מושלמת. אולם בלי ספק, האירוע ההיסטורי של העשור עבורנו, אנשי היצירה לטלוויזיה, הוא רכישת "בטיפול" על ידי HBO והפיכתה לסדרה אמריקאית, אירוע שפתח בפנינו את שוק התוכן האמריקאי ויצר את אפשרות יצוא התוכן הישראלי אל מעבר לים".

חגי לוי ("בטיפול") – "הסופרנוס"

"קשה לחדש משהו אודות היצירה הזו, שכבר הוגדרה כ'הרומן האמריקאי הגדול' של זמננו. אולי רק מילה על הלקח שאפשר ללמוד ממנה: סדרת טלוויזיה צריכה להתבסס על אתוס מקומי, או על חוויה אישית. "הסופרנוס", "מד מן", "הסמויה", "טווין פיקס", "המשרד", "סיינפלד", "הבלש המזמר", "רצח מאדום לשחור", "עמוק באדמה" - כל היצירות הגדולות בהיסטוריה של הטלוויזיה היו מבוססות על מיתולוגיה מקומית חזקה או מוכרת, או על חוויות אישיות מאד של היוצרים שלהם. המחשבה על סדרת טלוויזיה כ'פורמט' או 'סטארט אפ', השאיפה הנואשת שמחלחלת בכל מיני מקומות, גם כאן, שכביכול אפשר להגות איזה 'קונספט' ולמכור אותו לאמריקה או לעולם - הוא מופרך בעיני. נידון לכישלון. אותנטיות היא דבר שאי אפשר לחקות".

רוני ניניו ("מרחק נגיעה") - "מד מן"

"סדרה שמצליחה להעביר בצורה מבריקה מערכות יחסים אישיות וחברתיות על רקע חברה קפיטליסטית שמתבשמת בעצמה. סדרה עם כתיבת סצנות מאד עמוקה ורבת מימדים וכנ"ל הליהוק והמשחק. זו בעצם סדרה שהיא, בעיני, קולנוע במיטבו".

דורון צברי ("מחברות") – "הסופרנוס"

"מאסטרפיס של כתיבה, בימוי, משחק, צילום וכל אספקט קולנועי כלשהו. יצירת מופת שאני חושב שתחזיק גם בדורות הבאים. אירוע מכונן ביצירה טלוויזיונית".

רם נהרי ("אמא'לה") – "הדרך לאהוב"

"סדרה שגנבתי ממנה והושפעתי ממנה. היא הצליחה לטפל בנושאים מאד קשים ו'גדולים' כמו הזנחה הורית ויחסי משפחה, דיכאון, אלוכהליזם, מוות והמתת חסד, אבל הצליחה לטפל בכל זה בשמחת חיים ורוח טובה. מאד התרגשתי ממנה ומאד אהבתי אותה. מאד נקשרתי לכל הדמויות. אני לא חושב שזו הסדרה הכי חשובה של העשור, אבל זו הסדרה שאני הכי אהבתי".

מולי שגב ("ארץ נהדרת") – "הסמויה"

סדרת המופת של דיוויד סיימון, כתב פלילים לשעבר (ומיוצרי "רצח מאדום לשחור" – סדרת העשור של שנות ה-90) ל-HBO, על הסיוט האורבני שנקרא בולטימור. סוחפת כמו קולנוע, ריאליסטית כמו דוקו ועמוקה כמו ספרות. ככה טלוויזיה צריכה להיות".

אסף הראל ("מסודרים") – "הסמויה"

"הסדרה הכי אמיצה, מאתגרת לצפייה ועמוקה שנעשתה בשנים האחרונות. היא כל כך טובה שהיא כמעט ולא מרגישה כמו טלוויזיה, והצליחה להגיע לעומקים ולקצב שעד עכשיו היה שמור רק לספרות. הפורמט של סדרת טלוויזיה, איך שלא נסתכל על זה, כמעט מחייב אותך לספר את הסיפורים בצורה מאד רדודה ושטחית, וזה לא משנה מה סוג הכתיבה שלך. בטח ובטח בטלוויזיה המסחרית, עם פרסומות, הצורך שלך להחזיק את הצופים מחייב אותך לספר סיפורים בדרך מסוימת. סדרה בערוץ מסחרי צריכה לתפוס אותך על הפרק הראשון, ספר טוב תופס אותך רק אחרי מאה עמודים, אבל אז המסירות היא הרבה יותר גדולה וזה מה ש"הסמוייה" מצליחה לעשות. זה ראוי להערצה".

נאור ציון ("החברים של נאור") – "הסופרנוס"

"זה היה עשור מאד פורה בסדרות טלוויזיה חדשניות, יותר דומיננטי מעשורים אחרים, ואין ספק שהטלוויזיה - בארצות הברית ובכל העולם - הלכה קדימה. במבט ארוך טווח הסדרה הכי איכותית שנעשתה היא "הסופרנוס", שהיא הכי פחות תלוית זמן. סדרות קצת שונות מסרטי קולנוע, כי זה דייט מתמשך. סרטי קולנוע קלאסיים הם אלה הנצחיים ביותר שאתה יכול לראות אותם עוד פעם ועוד פעם והם לא מאבדים את הרלוונטיות שלהם. זה לא קורה הרבה בסדרות טלוויזיה, ובעשור האחרון זה קרה, בעיני, בעיקר עם "הסופרנוס". היוצרים שלה לא היו חזירים ולא משכו אותה יותר משש עונות".

דוד אופק ("מלנומה אהובתי") – "הסופרנוס"

על התחכום שבתסריט, על העיסוק האירוני והמורכב. וכמובן על החיבור המדהים שבין פסיכולוגיה לפשע.

דרור נובלמן (האלופה) – "הסמויה"

"בגלל ההיפר ריאליזם, בגלל כל נקודות המבט, בגלל שאתה מרגיש שאתה רואה חיים אמיתיים של כל כך הרבה קבוצות שונות. בגלל שזו הסדרה הכי חכמה שראיתי ובגלל שכל פעם שאני גומר לראות פרק אני מרגיש שאני סוחר סמים ובא לי לרצוח את כל מי שאני רואה. ממש הרגשתי שאני לומד מהסדרה איך מערכות עובדות – פוליטיקה, סמים, עיתונאות, נרקומנים, משטרה, עירייה, איך אף אחד לא באמת רע וכולם רעים".

>>> גם עמית קלינג בחר את "הסמויה" לסדרת העשור שלו
>>> אלכס פולונסקי העדיף את "אחת שיודעת"
>>> שרון קנטר הלכה דווקא על "המשרד" (בגרסה הבריטית)
>>> ועוזי וייל - על "המגן" ו"דוקטור הו"

>>> לכל כתבות סיכומי העשור