היתרון הסופי
"השמצה" הוא סרט תיעודי שמנסה לבדוק מה שלום האנטישמיות בעולם, אבל מה שבאמת מטריד בתמונה הוא דווקא יהודים נלהבים מדי שעושים קופה על הטראומה הלאומית. אלכס פולונסקי יהודון

אחרי שעשה סיבוב בכמה פסטיבלי קולנוע בעולם, "השמצה", סרטו הדוקומנטרי של יואב שמיר, שודר אמש (ראשון) בערוץ 2. לאורך הסרט, שמיר חוצה יבשות במטרה לגלות האם מה שמוגדר כאנטישמיות מודרנית הפך ללא יותר ממילת קסם שגורמת למנהיגים זרים להתקפל ולבעלי ממון לתרום, הכל כדי ששואה לא תחול שוב. אה, וכן – כדי להמשיך ולשנע את גלגלי השיניים של המפעל הציוני.
מי שצפה בסרטו הקודם של שמיר, "מחסומים" שיצא בשנת 2004, צריך כבר לזכור שאובייקטיביות היא לא הקו שמנחה אותו. עם זאת, כשהוא רוצה להוכיח את האמת שלו, הוא עושה זאת באופן ההוגן והטוב ביותר כלפי הגורם המסוקר. במקרים מסויימים, הצורה שבה נושאי סרטו מתבטאים מול המצלמה שלו, היא כמעט שוות ערך למה שקורה ב"בוראט" ו"ברונו" של סשה ברון כהן, מינוס הדאחקות.
בניסיון לבצע תחקיר על תקריות אנטישמיות בארה"ב, שמיר נפגש עם אייב פוקסמן, ראש הליגה היהודית נגד השמצה, ארגון שמגלגל מיליוני דולרים מתרומות שנועדו לעזור לגוף העצום הזה, שמתפעל היטב את הלובי היהודי בוושינגטון, להילחם באנטישמיות. בפועל, רוב התלונות שהארגון מקבל מדי שנה מיהודים מבוהלים עוסקות בגניבות ארנקים או ביחסי עבודה (בפעם הבאה שהבוס יבקש מכם לעבוד בחג, תתקשרו לפוקסמן. כנראה שמדובר בגזענות).
תלוי על הטלאי
בסופו של דבר, האנטישמיות היחידה ששמיר הצליח לאתר בארה"ב, נכון לזמן צילומי הסרט, היתה קבוצת אפרו-אמריקנים בברוקלין שטענו שהיהודים בשכונה שלהם שומרים על דיסטנס, ושלפו כמה משפטים על הפרוטוקולים של זקני ציון. מעבר לכך, הם טענו שיעדיפו לשדוד קשישה שחורה מאשר יהודיה, ולו רק כי אז מערכת המשפט לא תנסה להוכיח שהיא נלחמת בגזענות ותטיל עליהם עונש כבד יותר.
בישראל, שמיר נפגש עם קבוצת תיכוניסטים בשיא ההכנות למסע בפולין. בטרם העליה למטוס הזהירו אותם שאין להם חברים בפולין, שכל זר שמסתכל עליהם ברחוב הוא מפגע פוטנציאלי. וכך, במשך חודשים של הכנה וקרוב לשבוע של טיול ברחבי פולין, מפטמים את בני הנוער בסרטים על כך שחורבנה של המדינה היהודית קרב, כדי לזרוע בהם פחד, שעם גיוסם המתקרב, צפוי להפוך לאדרנלין.
אותם בני נוער, מתנהגים בבית המלון בצורה שתגרום לכם שלא להבין איך האנטישמיות היא לא תופעה נפוצה יותר. נכון, הם לא גובים בריבית ולא מנסים להשתלט על העולם, אבל גם כאורחים במדינה זרה, הם מנפנפים בעצם היותם "העם הנבחר", כי כשסבא שלך נרצח על האדמה הזו, כנראה שמותר לך לתפוס תחת.
אחד הרבנים שראיין שמיר בקייב, הסביר שהוא לא מרגיש בתופעות אנטישמיות, ושהאדרת התופעה שמגיעה מצד יהודים חילוניים, היא לא יותר מניסיון לנסות ולהחזיק ביהדותם שלא דרך קיום מצוות, כי אם לא המאבק באנטישמיות, מה כבר נשאר להם?
אנחנו רק נשב כאן בחושך ונבכה
את הטענה הזו מחזק רב מברוקלין, שמספר לשמיר שהוא נוטה לפקפק בפרסומים של הליגה נגד השמצה כי ללא "האנטישמיות הפושה בכל מקום בו יהיו יהודים", לא תהיה להם זכות קיום. אף אחד מהחברים בארגון, אגב, לא חשב להעביר את מקום מושבו לישראל, מלבד אחת, ג'וייש פרינסס בפנסיה, שהבטיחה שבעת מלחמת קיום, היא תיקח את המטוס הראשון לישראל כדי להתגייס לצה"ל. שוין.
לפני שבועיים, בתזמון מושלם לקראת הקרנת הסרט, נגנב מהכניסה למחנה הריכוז וההשמדה באושוויץ השלט שקיבל את פני הבאים למקום – "העבודה משחררת" ("Arbeit Macht Frei"). גורמים מכל קצוות הקשת הפוליטית זעקו שמדובר בגניבה שנעשתה על רקע אנטישמי, וכל גורמי אכיפת החוק בפולין, כך על פי הדיווחים, הועמדו על הרגליים. בדיעבד, כשהתברר שמדובר בסתם גנבים שעשו זאת תמורת בצע כסף, לא נותר אלא לקבוע שהרקע האנטישמי היחיד בסיפור הוא הנוף של אושוויץ.



