בלי תיעוד אתה אבוד

אם "סיינפלד" היתה הסדרה המשפיעה של שנות התשעים, שהביאה שפה חדשה (ומצחיקה), קו מחשבה חדש (ומצחיק) והרבה חיקויים ומחוות (לא מצחיקים בכלל) אין ספק ש"המשרד", או בשמה המדובר "המשרד הבריטי", היא הסדרה המשפיעה של העשור החולף.

הבשורה הקומית המרכזית של "המשרד" היא מותו המבורך של הפאנצ'ליין המסורתי והחלפתו בצורת הומור עמוקה יותר, הנשענת על דמויות מורכבות, ניואנסים של משחק, והדגשת המופרכות – הטרגית, לעיתים - של המצב האנושי בכלל. התוצאה עבור הצופה, היא על פי רוב פחות נחרות צחוק ויותר חוסר נוחות מענג. בשורת הבימוי של "המשרד", לעומת זאת היא הפורמט המוקומנטרי, במיטב עדות כריסטופר גסט (מספיינל טאפ ועד בכלל). הגל המוקומנטרי – שסדרה זו אחראית לרובו - פשוט יושב בול על עשור הריאליטי, העשור בו בלי תיעוד אתה אבוד, ומצליח להוסיף רובד הגחכה נוסף על הדמויות, שגם מנהלות חיים נלעגים וגם מעידות על החיים האלו באופן נלעג.

יתכן שהיו בעשור הזה סדרות טובות או מהנות ממנה – אבל לא סתם ל"משרד" של ריקי ג'ארוויס וסטיבן מרצ'נט יש גרסאות (או שמא, סניפים?) בארה"ב, צרפת, גרמניה, קנדה, צ'ילה ובקרוב בישראל. חיי הקיוביקלז-פינת הקפה-מה אני עושה פה עם החננות האלה – בניגוד לחיי משפחת מאפיונרים איטלקית או משרד פרסום בפיפטיז – משותפים כאן ועכשיו לעולם כולו, ואותם טיפוסים המעוצבים על ידי אותו סגנון חיים, אותה ארכיטקטורה ואותו ממשק, נמצאים בכל מקום.

לכל סדרה או תוכנית אמריקנית שמכבדת את עצמה יש לפחות 7 כותבים, שאמורים לשבת ולחלוב מעצמם מקסימום פאנצ'ים במינימום זמן על פי "בייבל" (ספר חוקים) שיש לסדרה. קומדיות בריטיות, לעומת זאת, נכתבות על ידי אדם אחד, מקסימום שניים, ועל פי רוב הם גם אלו שהגו את הרעיון. הומור אורגני. את האורגניות הזו כמובן אי אפשר לשכפל לכל ההעתקים של "המשרד", ובעצם די מצחיק, או עצוב, או נלעג, שהגלובליות שעליה צוחקת "המשרד" היא נחלתה של הסדרה עצמה.

שרון קנטור היא תסריטאית ("רד בנד") וסולנית להקת The Girls

עוד בסיכומי העשור:

>>> גם עוזי וייל אוהב את "המשרד", אבל יותר חשוב שיהיו טורנטים
>>> אלכס פולונסקי מעדיף לרכל עם "אחת שיודעת"
>>> עמית קלינג נקלע לחקירה צולבת עם "הסמויה"