סדרת העשור של עוזי וייל

העשור החולף התאפיין בתופעה אחת שמעולם לא היה לה אח ורע: היו המון, המון, המון תוכניות. ואפשר היה לצפות בהן שעה אחרי ששודרו בחו"ל. השפע הזה הפך את ערוצי הטלוויזיה למיותרים. אני לא חושב שראיתי סדרה אחת מחו"ל בערוץ ישראלי.

אבל בצורה משונה, העושר והזמינות הפכו את התוכניות עצמן לפחות חשובות. מצאתי את עצמי יושב יותר זמן מול אתרי הביטורנט, מאשר מול התוכניות עצמן. כשאתה יודע שיש לך עוד 50 תוכניות מעולות שמחכות לך בסטרימר, אתה הרבה פחות מתרגש מהתוכנית שאתה רואה עכשיו. הרבה פחות מתרכז, ובוודאי שפחות מושפע.

ועכשיו, לזוכים. בקטגוריית סדרת הדרמה אני נאלץ לחלק את הפרס: הסדרה שהכי טילטלה אותי בעשור הזה, היתה "המגן" של שון ראיין. במשך שבע עונותיה היא חתרה בהתמדה למקומות האפלים ביותר בנפש האדם. היא ללא ספק אחת מההסדרות האלימות ביותר, המותחות והמרתקות ביותר שראיתי אי פעם.

אבל יחד איתה חולקת את הפרס גם סדרת המד"ב האנגלית "דוקטור הו". ראסל טי. דייויס לקח סדרת קאלט מגוחכת משנות השבעים, והחזיר אותה לחיים, כשהוא משתמש בכל ארסנל המפלצות והחייזרים האפשרי בשביל להגיד דברים עמוקים, נוגעים ללב, ואמיצים עלינו, כאן ועכשיו. על החיים שאנו חיים, ועל החיים שאנו מסוגלים לחיות, אם רק יהיה לנו מספיק אומץ. מעולם לא ראיתי נושאים כה עמוקים ומורכבים מטופלים ביד כה בוטחת, עם עלילה כה כובשת וגיבורים כה שובי לב. ילדים בני 12 ישבו עם הורים בני 40, וראו דרמות על החיים, על המוות, על אהבות ופרידות, על הנצח ועל האנושיות - והתרגשו כאילו זה כוכב נולד. ללא ספק, ההישג הדרמטי הגדול ביותר של העשור.

ובכל מה שקשור לקומדיה, הבחירה קלה מאוד: זה היה העשור של ריקי ג'רווייס האנגלי. פעמיים הוא שבר את כל המוסכמות ויצר יצירות מופת קומיות, ולדעתי "ניצבים" אפילו טובה יותר מ"המשרד". לראות, לצחוק, ולא להאמין. כל כך חכם, וכל כך יפה.

ועדיין - פרס העשור האישי שלי מוענק לא לסדרה, אלא לאתר. THEBOX.BZ, אתר הטורנטים האנגלי המשובח מכולם, שטרף את כל הרגלי הצפיה שלי. כל מה שיש בטלוויזיה האנגלית, בכל הערוצים המרכזיים, בשעתיים איחור. עם ארכיון ענק הכולל כל הפקה אנגלית מרכזית משנות החמישים ואילך. אם אתם מכירים מישהו שיש לו הזמנות לאתר - זה הזמן להזכיר לו שהייתם ביחד בצופים.