לה פמיליה

בדיכוטומיה של הסיטקום האמריקני, לפיה העולם מתחלק למשפחות טובות כמו ב"משפחת בריידי", "משפחת פארטרידג'", "מי הבוס" או "משפחת קוסבי" ומשפחות רעות, כמו ב"הכל נשאר במשפחה" או "נשואים פלוס" – "משפחת סימפסון" מקוטלגת באופן מסורתי בין המשפחות הרעות. ספציפית מתייחסים דרך קבע להומר סימפסון כאל ממשיך דרכם של ארצ'י באנקר ושל אל בנדי, אתם הוא חולק תכונות מפתח כמו עצלנות, שטחיות, מחסור בולט בשאפתנות ואי אלו דעות קדומות ותפיסות מוטעות. אבל במהלך עשרים השנים בהם משודרת הסדרה המעמד של הסימפסונים השתנה, ומנצר למסורת טלוויזיונית מרדנית ונשכנית, הפכה "משפחת סימפסון" למגדירת הנורמטיביות האמריקנית החדשה, ולאחת הדוגמאות האולטימטיביות למשפחה כל אמריקנית מתפקדת. כיצד נוצר ההיפוך הזה?

על מנת להבין את התהליך יש לבחון את "משפחת סימפסון" ביחס לאמהות הרוחניות שלה, "הכל נשאר במשפחה" ו"נשואים פלוס", שלמרות נקודות הדמיון ביניהן נוצרו בתקופות אחרות, ובמציאות תקשורתית שונה.

"הכל נשאר במשפחה", כזכור, היתה הגרסה האמריקנית לקומדיה הבריטית המיתולוגית "
Till Death Us Do Part", וכמוה שילבה את מסורת הסאטירה המפותחת של אנגליה בפורמט הטלוויזיוני. החדשנות של "הכל נשאר במשפחה", העוקבת אחר יחסיהם של ארצ'י ואידית' באנקר, זוג אמריקאי טיפוסי בלי יותר מדי כסף, עם בתם ועם בעלה הליברל, היתה בנושאים החברתיים כבדי המשקל בהם היא דנה. הישגה הגדול של הסדרה היה הפופלריות השנויה במחלוקת לה זכתה דמותו הגזענית ונטולת הקורקטיות הפוליטית של ארצ'י באנקר. באופן סמלי היתה "הכל נשאר במשפחה" גם הסדרה הראשונה בטלוויזיה האמריקנית בה נשמע באופן קבוע צליל הניאגרה של השירותים, שהיה סוג של טאבו עד אז, דבר ששיקף את האופי המתירני שלה, ואת הדימוי הלא מחמיא של החברה האמריקנית שהיא יצרה.

מורשת בנדי

אם "הכל נשאר במשפחה" היתה התגובה של דור שנות השבעים הביקורתי לתמימות של סדרות טלוויזיה משנות השישים, אז "נשואים פלוס" הייתה תגובת נגד לשמרנות של סדרות סיטקום משנות השמונים כמו "קשרי משפחה", "מי הבוס?" ובעיקר "משפחת קוסבי".

בעוד ארצ'י באנקר, כמו גם בעלה של בתו, מקדמים, כל אחד בדרכו, אידיליה פרטית לגבי המדינה בה הם חיים, מתוך אכפתיות ותחושת שייכות - משפחת בנדי, שעלתה לאוויר בשנת 1987, העלתה על נס דווקא את חוסר האכפתיות, את הניהיליזם ואת האופורטוניזם הזול. למרות שמצבו הכלכלי של אל בנדי, אבי המשפחה, אינו מזהיר, אין לו את האנרגיה הנדרשת על מנת לשנות אותו ואין לו כל רצון למחות עליו. הוא לא מצפה מהחיים ליותר מדי, וזה בדיוק מה שהוא מקבל. השמחות הקטנות שלו בחיים מסתכמות בביקור שבועי בבר חשפניות, בירה, טלוויזיה, ופה ושם דפיקה קטנה של המערכת על ידי סתימת אסלות שיטתית או התחמקות מחוב. בניגוד לארצ'י באנקר ולהומר סימפסון, אל בנדי הוא לא טיפש במיוחד, אבל חוסר המוטיבציה שלו מונע ממנו לנתב את יכולותיו לטובת פעילות קונסטרוקטיבית. הרגעים בהם הוא ומשפחתו חווים הרמוניה הם כשהם שותפים לדבר עבירה, וצוחקים על חשבונם של אנשים אחרים שחושבים שהם טובים מהם.

"משפחת סימפסון" נוצרה כפינה בתוכנית "המופע של טרייסי אולמן" בשנת 1987, ושנתיים מאוחר יותר, בעקבות הפופלריות של אל בנדי ומשפחתו, שודרגה לתוכנית בפני עצמה, שהיתה אמורה להיות התשובה של פוקס ל"נשואים פלוס". הקונספט החדשני של סדרת אנימציה למבוגרים, שמבוססת על התבנית הקלאסית של קומדיית המצבים אך מסוגלת גם לצאת מהסלון אל עיירה שלמה עם אינספור דמויות משנה, הפך אותה ללהיט, ואת המשפחה הצהובה עצמה לנושא חם מאוד לדיון. הם טובים? הם רעים? מה הפופולריות שלהם בדיוק אומרת על ארה"ב כאומה? הציטוט המפורסם של ג'ורג' בוש לפיו הוא מעדיף שמשפחות אמריקניות ידמו פחות לסימפסונים, הנציח את מעמדם כהשפעה רעה, כמו גם ציטוטים דומים מפיו של גורו האבהות עצמו, מר ביל קוסבי. ומצד שני זכייתו של בארט בתואר איש השנה בתקשורת של "Entertainment weekly" והכללתו ברשימת האנשים הכי חשובים במאה העשרים של "טיים", מוכיחה כמה גדולה היתה הזדהות הקהלים.

מסך דק של ערכי משפחה

על פניו נראו הומר ובארט, כמו גם העולם הצבעוני והביזארי של ספרינגפילד, כמו גרסה אפלה למדי של המציאות. סכנת ההשמדה הגרעינית מרחפת דרך קבע על ידי המפעל הגרעיני של מר ברנס; דמויות הסמכות, כמו ראש העיר או השוטר השכונתי, הם קריקטורות חסרות לב ללא כל אחריות, והסימפסונים עצמם מכורים לתרבות הצריכה, כשהשירים היחידים אותם הם מכירים הם ג'ינגלים של פרסומות, וכל מה שמעניין אותם זה בירה במקרה של הומר, או מתיחות טלפוניות מטופשות במקרה של בארט. אבל בניגוד למשפחת בנדי, שחגגה את הטראשיות של עצמה, הסימפסונים מסתירים את הביקורת החברתית הנוקבת שלהם מאחורי מסך דק של ערכי משפחה ושפיות. בתחילת כל פרק, בכותרות הפתיחה, יושבים חברי המשפחה מול הטלוויזיה יחדיו, ובסופו של כל פרק הסדר חוזר על כנו והטוב מנצח.

אם העוגן המוסרי הקלוש הזה, שנוצר כתירוץ על מנת לאפשר לכותבי הסימפסונים למנף את הליברליות האינהרנטית שלהם, היה מספיק כדי להפוך את הסימפסונים לשמרנים בעצמם ביחס למשפחת בנדי, ההקצנה בתכנים הטלוויזיוניים שאפיינה את שני העשורים האחרונים הפכה אותם לסוג של "משפחת קוסבי" בעצמם. ליד סדרות כמו "חברים" יכולים אולי הסימפסונים יכולים להיתפס כדוגמא שלילית, אבל כשמשווים אותם לציניות חסרת הלב של "סיינפלד", או לאנרכיזם הוולגארי של "סאות' פארק", "משפחת סימפסון" הופכת להיות האופציה השפויה.

וליד "הסופרנוס"? מבקרי טלוויזיה רבים כבר שמו לב לדמיון בין שתי המשפחות, ובעיקר בין הומר ומארג' לטוני וכרמלה. בשני המקרים מדובר במשפחות שהחזות הבריאה שלהם מפוקפקת. אצל הסימפסונים היא מאפשרת לקווי עלילה מוקצנים יותר ויותר לחקור כל אספקט של החברה האמריקאית, ואצל הסופרנוס היא מסתירה חיים של פשע. שני הגברים כבדי משקל ובהמיים, שתי הנשים סוג של קדושות מעונות. אבל במציאות האמריקנית הנוכחית, חזות של נורמליות כנראה מספיקה על מנת לייצר הזדהות, וההוכחה לכך היא שדווקא הומר וטוני הם הגברים הארכיטיפיים בעולם התקשורת האמריקני. בעוד הסיום של משפחת סופרנו היה רע ומר, "משפחת סימפסון" כנראה תישאר עמנו לנצח.

"משפחת סימפסון" חוגגת 20 שנה

>>> למה הסימפסונים הם המארחים הטובים בעולם?
>>> סנונית ליס מסבירה מה הופך את הומר סימפסון לגבר האידיאלי