שיר אהבה לפרצוף מכוער
The Wire, או "הסמויה" כפי שקוראים לה בישראל, הציעה מבט ריאליסטי, כאוב ומלא חמלה על כל הצדדים של עיר שסועה. עמית קלינג בוחר את סדרת העשור שלו
במובן מסוים היה זה יתבקש שסדרת הטלוויזיה הטובה ביותר בעשור הנוכחי תהיה פרי עבודת כפיו של דיוויד סיימון. סיימון, כתב פלילים לשעבר, עמד מאחורי סדרת המשטרה המבריקה "Homicide: Life on the Street" ששודרה בעברית תחת השם "רצח מאדום לשחור", הייתה אחד מהדברים הכי מרעננים בניינטיז, ואין ספק שהציבה רף מסוים בנוגע לסדרות טלוויזיה. פתאום לא היו פשרות. לא הייתה שום הצדקה, פרט לכסף אולי, לכתוב תסריטים מושקעים פחות מאלו שהיו נכתבים לקולנוע, למשל.
יתכן שדווקא "רצח" הייתה זו ששלחה לדרך את כדור השלג שהתגלגל במורד ההר של HBO בעשר השנים האחרונות: "הסופרנוס", "עמוק באדמה", וכו'. כמעט כל תחום מאז'ורי של סדרת טלוויזיה זכה לעיבוד מכסח ופורץ מוסכמות ז'אנריות בשנים האחרונות: "באטלסטר גלקטיקה" במדע הבדיוני, "המגן" בסדרות המשטרה, לא חסר. אבל המאסטרפיס של סיימון יצא לאור ב-2002, וכמו קודמו, גם הוא התרחש בבולטימור (עיר קרה ומחורבנת לכל הדיעות), והוא היה בראש ובראשונה שיר אהבה לפרצוף מכוער.
ורידים משומשים במצב גרוע
אולי בגלל זה שירו של טום וייטס, "Down in the Hole", נבחר לפתוח כל פרק של "The Wire", "הסמויה" אם תרצו להדבק לתרגום העברי. אין כמו וייטס בשביל לשיר סרנדות ללסתות שבורות ואפים עקומים, אבל בעוד שהסונגרייטר מעדיף לגעת לעיתים קרובות בחצי-בדיוני, או לפחות במרוחק, "דה ווייר" היא הסדרה הכי ריאליסטית שעלתה על המסך בעשור הזה, וככל הנראה גם בכל תולדות הטלוויזיה כולה.
משונה ככל שדבר זה ישמע, אלכס פולונסקי הכתיר בשבוע שעבר את "Gossip Girl" ("אחת שיודעת") לסדרת העשור שלו מטעמים אלו בדיוק – ריאליזם קיצוני, שבסקירתו התבטא בהתחקות זמן-אמת אחר טרנדים, אצבע על הדופק. אבל רוב הורידים בעולם לא פועמים בקצב של הצדדים הכי עשירים של ניו יורק. למעשה, רוב הורידים בעולם נמצאים במצב גרוע בהרבה גם מהשכונה הכי עלובה בבולטימור, ועדיין, היופי של "דה ווייר" הוא בדיוק במבט הכאוב ומלא החמלה הזה, על כל הצדדים של עיר אחת שסועה. במקום להתחקות אחר בני נוער משועממים שחיים דרך רשתות חברתיות, "הסמויה" עדיפה לתעד בדיוק אכזרי את הסלנג, את המנהגים, את המוזיקה, את חוסר התקווה, את התקווה.
בולטימור נושמת לבד
לא נכחיש שיש מקום להשמיע תלונות על אופי הסדרה, ולו את השכיחות ביותר. כן, העומק הפסיכולוגי של הדמויות קצת לוקה בחסר מדי פעם, אפילו כשמדובר בג'ימי מק'נאלטי, הדבר הכי קרוב שיש בסדרה הזו לגיבור – קשה להגיד שיש הרבה מקוריות בדמותו של בלש אירי ערמומי, שלא כל כך מסתדר עם דמויות סמכותיות, אבל ממש אוהב אלכוהול. וכן, מדובר בסדרה איטית, מהוססת כמעט, שמתפרצת מדי פעם לאקשן די מסחרר (אם אתם מוכנים לראות גם בקנוניות ומזימות אקשן ולא רק ביריות – לא שאין), אבל זוהי בדיוק ההברקה שלה: המבט הפנורמי על העיר. את ההברקה האמיתית שלה ניתן לראות רק אחרי שמסיימים עונה אחת, ומגלים שבמקום לעקוב אחר אותן דמויות באותם תרחישים (כמו שעשתה "המגן", שתמיד הייתה בעיני המתחרה הגדולה שלה, שהלכה יד ביד עם כוח המחץ של ויק מאקי במשך שבע עונות), היא מחליפה זוית מבט.
פעם היא עוסקת במאבק הנצחי בין המשטרה לכנופיות הרחוב; פעם היא בוחנת את יחסי הכוחות בנמל העיר; היא מקדישה עונה גם לנעשה במסדרונות העירייה, בתי הספר והעיתון המקומי. אלה לא הופכים, כמובן, לעלילות חדשות לחלוטין – ישנן דמויות שרצות עם הסדרה לכל אורכה, או לפחות לרובה – אבל מצטלבות, מתפתלות אחת בשניה, ויוצרות פסיפס רב-שכבתי שלפעמים קשה לעקוב אחריו, אבל גם החיים יכולים להיות מבלבלים לפעמים.
לעיתים קרובות מדי, סדרות מהללות ומקנות יותר מדי משקל לגיבוריהן הראשיים. זה כמעט בלתי נמנע, אבל גם תוקע סכין בריאליסטיות. "דה ווייר" סירבה בעקשנות לענות על השאלה "מי הבוס של העיר", מי גורם לה לפעום, והשתדלה, ככל הניתן, לתת משקל שווה לכל קובעי הטון בה. אין גיבור אחד המפיח בה רוח חיים מפרק לפרק: בולטימור, ככל הערים, נושמת לבד.