יש לו מצלמה

לתומר הימן יש אח גדול. לא "האח הגדול", אבל בכל זאת אח גדול. האח הגדול – לא של בובליל, של הימן – טס לארבע שנים בארצות-הברית, הילדים שלו מתבאסים עליו, אמא שלו בוכה איתו, המצלמה של תומר תקועה לו בפרצוף. גם כשאביו של תומר מגיע לביקור ראשון ונדרש לתת כמה מילים על הפרידה מאשתו, המצלמה של תומר תקועה לו בפרצוף, בקלוז-אפ כזה שמאפשר גם לצופה המאותגר-כמותית לספור את שערות הנחיריים.

לסדרה של הימן, שעשויה בכישרון וערוכה לא רע בכלל, אין שום ערך דוקומנטרי. אין בה סיפור גדול, מטרה נעלה, חומרים נדירים, תחושת שליחות אמיתית או כל סיבה אחרת שיכולה לגרום לאנשים לצלם סרט תיעודי. "בדרך הביתה" היא סדרה מציצנית, פולשנית, צהובה, לא מרתקת במיוחד, לא מסעירה כלל, לא תמיד נוגעת. יש סיכוי שאפילו אצלכם בבית מתחבא איזה סרט משפחתי שהיה נראה טוב יותר מהסדרה של הימן. הסיבה היחידה שהסדרה הזו יצאה לחלל העולם היא שלהימן יש מצלמה. אז כן, יש לו המון חוצפה, ים של סבלנות וטונות של אובססיה, אבל בעיקר יש לו מצלמה.

והמצלמה הזו לא שונה מהמצלמות שנעות מעל ראשם של בובליל, שפרה, ליאון, ג'י, אלין, חודידה, בנצי וארז של בית "האח הגדול". המטרה היא אותה מטרה – כמה צהוב ככה טוב. ההומואיות של הימן יוצאת החוצה במשפט הראשון של הסדרה, העובדה שהוא הומו שהיה בסיירת צנחנים לא מתפספסת, ואיתם גם הקביים של אמא, הירידה מהארץ של שניים מתוך חמשת האחים, ובראש ובראשונה – הפרידה של ההורים. כל העניינים האלה היו יכולים לקבל משמעות גדולה ועמוקה יותר אם היו מטופלים נכון יותר, אבל "בדרך הביתה" מסתפקת בלהיות ארכיון ביתי שיכול להיות אחלה תחליף לשיחת רקע עם הפסיכולוג המשפחתי.

"בדרך הביתה", רביעי, 22:00, yes דוקו