טיול אחרי צבא
צוות "עובדה" נסע עד הודו עם צ'ימידן – וזה בערך הדבר היחיד שהרשים בתוכנית פתיחת העונה. פיני אסקל לא נפל מהערסל מתחקיר תעשיית השוחד הישראלית בהודו, אבל התנחם בעובדה שיש עדיין עיתונות אמיתית בעולם
ברוכים הבאים ל"מסע עולמי" עם אילנה דיין. בואו לראות את רחובותיה הצבעוניים של ניו דלהי, לחזות בארמונות הפאר, ללטף את ראשי הילידים, להתמקח על כמה רופים, גם יש כאן אחלה עוף בקארי. ברגעים מסוימים זו התחושה שהתקבלה בתחקיר תעשיית השוחד הישראלית בהודו, שפתח את העונה ה(יש למישהו מחשבון?) של "עובדה". אילנה דיין לא נראתה טוב יותר מניר חכלילי כשהוא פוסע ברחובות דבלין ועוצר לקחת איזה שלוק בבר אירי. כי לפעמים כל מה שצריך בחיים או בשביל תוכנית תחקיר טובה זה לנסוע רחוק, ולו בשביל לקבל שאפו על המאמץ.
בינינו, הלא פרשת השחיתות כבר התפוצצה מזמן. ראינו את הכותרות בהודו ובישראל. איש לא באמת חשב שכאשר מעורבים בקלחת ישראלים, הודים, כלי נשק, הון, שלטון וביטחון, כולם יעטו על עצמם טלית שכולה תכלת במקום סארי. והכי מבאס היה כשנחשפו השמות וכולם היו הודים, אף לא ישראלי אחד. השוחד מעוור עיניים, לכולם יש אינטרס להסתיר ואילנה דיין אחת לא תשנה את העולם, אלא מקסימום תמצא איזה באבו-קולגה מהעיתון "טהלקה" – כזה שאותו חוש צדק ויושר מניע אותו – והשניים יוכלו לנגב איתם צ'אפטי בחומוס. בעולם שבו אי אפשר לחשוף יותר מטפח, בגלל הקשרים של גורמי הביטחון הבכירים עם עולם התקשורת, או משהו כזה, מספיק גם להיזכר שיש דבר כזה עיתונות אמיתית, גם אם היא לא באמת משנה את העולם אלא רק טופחת לעצמה על השכם.
משחקים בדוקיום
והערה קטנה לגבי הכתבה השנייה בתוכנית: אחרי התחקיר ההודי הגיעה כתבה סמי-ממוחזרת של אורלי וילנאי מלפני שלוש שנים על הילדה מירה, שנפגעה בעזה מירי טיל של צה"ל על מבוקש. הפעם אומנם הצטרף הפרט הפיקנטי אודות הקשר המרגש ויוצא הדופן בין משפחתו של אוראל, שחצי ממוחו נפגע כתוצאה מירי גראד בבאר שבע, לבין מירה ואביה, אבל כתבה כזו צריכה להיות פולו-אפ כפילר אי-שם בעומק העונה, לא בתוכנית הראשונה אחרי פגרה.