הלץ ממלטה
יוצרי הקומדיה הבלשית "משועמם" מבית HBO, הצליחו לעשות את הבלתי ייאמן ולהפוך סדרה על סופר כושל למשהו שאשכרה עובד. עמית קלינג מצית מקטרת
("משועמם" תעלה לשידור בישראל ביום חמישי, 19 באוגוסט, בשעה 22:15 בערוץ HD yes Stars Drama)
יבורך ווס אנדרסון, המוציא זהב מדרמות משפחתיות נוסח סאלינג'ר, המוציא פסקולי וינטאג' מושלמים מתחתית ארגז התקליטים, המוציא דמעות מעיני הצופה הציני ביותר. הפעם באמת. כלומר, מעבר לכך שמדובר בברכה שראוי לברך מדי יום ביומו, הפעם יש סיבה ספציפית להפטיר מילים אלה. אלמלא ווס אנדרסון, סביר להניח שלא הייתי מפתח אהדה עמוקה לכל דבר שנוגע בג'ייסון שוורצמן (בראש ובראשונה זואי דשנל, אבל גם הכרטיסנית ההודית החמודה מ"רכבת לדארג'ילינג") וסביר להניח שלא הייתי טורח לצפות ב"Bored To Death” ("משועמם"), שאם הפרק הראשון שלה הוא אינדיקציה למשהו, תהיה אחת מסדרות הדגל הבאות של HBO.
אין בתרבות המערבית דמות מעצבנת יותר מסופר עם מחסום כתיבה. כמו שאין משפט מעצבן יותר מ"אין לי מה לומר", ככה אין דבר יותר מתיש מלראות עוד נוד עם מקבוק (עם סוכריה על מקל בין השיניים ובקבוק קולה בלי גזים) מתקתק תסריט/רומן/הייקו על נוד עם מקבוק (אבל מסוקס יותר, עם סיגריה בזוית הפה וכוס ויסקי ליד המאפרה) שמתמודד עם מחסום כתיבה. לכן, ניגשתי בחשש לא מועט לראות פרק ראשון בסדרה שהעלילה שלה, המופרכת לחלוטין אבל לגמרי במודע, עוסקת בג'ונתן איימס (שוורצמן, אם עוד לא הבנתם), סופר עם מחסום כתיבה שמחליט לחלטר בתור בלש פרטי, וכבר אחרי עשר דקות הוא נשלח למצוא בחורה נעדרת, כשהשעון, כרגיל בסדרות מסוג זה, מתקתק (אורך הפרק הוא פחות מחצי שעה).
רפרנסים לריימונד צ'אנדלר
מדובר בפרק הפתיחה הכי טוב בטלוויזיה מאז "המגן". בין אם זה בזכות הבימוי הוודי אלני, בגלל זאק גליפיאניקיס שנותן תפקיד משנה כובש בתור קומיקסאי אדום זקן וחד לשון (והחבר הכי טוב של ג'ונתן), או אולי בגלל ההישג הכל כך בלתי סביר שבלגרום לסדרה כזאת אשכרה לעבוד, למעשה להיות משהו פרט לכשלון מוחלט – דבר שאם הייתי יכול לפצח את המתכון שלו באמת, כבר הייתי כותב אותה בעצמי.
הסדרה היא ממתק אמיתי פחות או יותר לכל ג'אנקי HBO, אבל אם אתם יודעים דבר או שניים על ספרות בלשית, בעיקר ישנה, אתם בכלל תתמוגגו – איימס, כאמור, הוא סופר, וככזה, המודל שעליו הוא מתבסס כשהוא מחליט להפוך לבלש הוא מודל ספרותי, מה שבעצם זורק אותנו למערבולת של רפרנסים לריימונד צ'אנדלר. השורה התחתונה של הפרק, אגב, היא הברקה אמיתית, שמצליחה מצד אחד גם להוציא את ג'ונתן כשידו על העליונה (בערך. נו, לפחות הוא מוצא את הבחורה), ומצד שני לא להפוך אותו ישר לדיק טרייסי.
שיק ניו יורקי עדין ושנון
כמו לסופרים, גם לבלשים יש היסטוריה בעייתית בטלוויזיה. בתקווה שההתעקשות של כותבי הסדרה לגרום לאיימס לפצח את התעלומה שניצבה בפניו כבר בסיום הפרק הזה, היא לא משהו שיהפוך לעניין קבוע בשאר הפרקים. קומדיה בלשית צריכה להיות מצחיקה, אבל היא צריכה להיות גם בלשית, וקשה מאד להציב תעלומות ראויות שניתנות לפתרון בחצי שעה מבלי להפוך מגוחכים. נכון שיהיה מאד בלתי סביר לראות בלש חובבן כמו איימס מפצח בשיניו פרשיות ריגול בינלאומיות המסכנות את בטחון המדינה, אבל מצד שני, סדרה שעוסקת בבלש תהיה חייבת להיות גם מותחת. אולי בגלל זה הבלש הטלוויזיוני החביב עליי הוא "דאץ'” וואגנבך, מהסדרה שאני מזכיר בפעם השניה כבר כאן, “המגן" – הוא היה יכול להסתובב סביב מעשה רצח אחד במשך שליש עונה, כי התסריטאים לא הרגישו מחויבים לזרוק לצופה פתרון בסוף כל פרק.
לכאורה אין שתי סדרות שונות יותר מ"Bored to Death”, עם השיק הניו יורקי העדין והשנון שלה, לעומת "המגן" הקודרת והאלימה. אבל כמו שב"המגן" האלמנט הבלשי היה רק עלילת צד, כך גם ב"Bored to Death” נדמה שהיחסים הבין אישיים של ג'ונתן (שנזרק על ידי חברתו בסצנה הראשונה) יהוו מרכיב יותר גדול מהחקירות, שידחקו למעמד שניוני. אם ההבטחה הזו תגשים את עצמה, ומבנה הסדרה לא ידרדר ל"תעלומת השבוע", ייתכן מאוד שצפויה לנו כאן יצירת מופת זעירה ומענגת.