הם מ-פ-ח-דים

האם רשתות הברודקאסט האמריקאיות סובלות מחרדת נטישה כרונית? על פי טקס הענקת פרסי האמי ששודר השבוע ונראה במידה רבה כמו שידור חוזר של הטקס מהשנה שעברה, כנראה שזה המצב.

זו אמנם לא הפעם הראשונה בה זוכות אותן סדרות בפרס במשך כמה שנים רצופות: בסיקסטיז זכתה ה"דיק ואן דייק שואו" בפרס הקומדיה במשך ארבע שנים עוקבות, באייטיז זכתה "בלוז לכחולי המדים" בפרס הדרמה במשך ארבע שנים, בניינטיז זכתה "פרייז'ר" בפרס הקומדיה במשך חמש שנים עוקבות, וגם תכנית האירוח של לטרמן זכתה בפרס תכנית הבידור במשך חמש שנים, מ-1998 עד 2002. אבל כשבחמש מתוך עשר הקטגוריות המרכזיות בדרמה ובקומדיה, ובשלוש קטגוריות נוספות (ריאליטי, מנחה ריאליטי, ותכנית בידור) זוכים אותם המועמדים שזכו בשנה שעברה, וחלקם ("רוק 30", "המירוץ למיליון", ו"הדיילי שואו") גם בשנים שלפני כן, זה בהחלט יוצא דופן.

מדובר בתוצאות משונות גם בהתחשב בעובדה שלפני הטקס הכריזה האקדמיה על שינויים בשיטת הבחירות. השנה, בניגוד לשנים קודמות, שונתה השיטה כך שסדרות בעלות בסיס צופים רחב יותר יקבלו יותר סיכוי בהתמודדות על הפרסים - או אם לומר זאת באופן בוטה, שסדרות רשתות הברודקאסט המיינסטרימיות, יקבלו עדיפות על פני סדרות רשתות הכבלים בעלות שיעורי הצפיה הנמוכים יחסית. למרות זאת, עדיין נבחרו אותם זוכים מהשנה שעברה, בעוד שסדרות משובחות כמו "באטלסטאר גלקטיקה" ו"בוסטון ליגל" שהסתיימו השנה, לא קיבלו ולו מועמדות סמלית אחת, כמו שהיה נהוג להעניק בעבר לסדרות מוערכות שעברו מהעולם.

טינה פיי נגד ג'יי לנו

השינויים הללו לא מעידים על ירידה בתוצר הטלוויזיוני: לארבע מתוך חמש רשתות הברודקאסט יש השנה לא מעט תכניות להתגאות בהן, ורובן גם היו מועמדות לפרסי אמי. ל-ABC יש את "עקרות בית נואשות", "אבודים", "אחים ואחיות", "סמנתה מי?" ו"רוקדים עם כוכבים"; ל-NBC יש את "רוק 30", "המשרד", "חוק וסדר", "סאטרדיי נייט לייב", ו"גיבורים". ל-FOX יש את "משפחת סימפסון", "איש משפחה", "האוס", 24 ו"אמריקן איידול". ואילו ל-CBS יש את "המפץ הגדול", "הישרדות", "המירוץ למיליון", "כריסטין הישנה", ו"איך פגשתי את אמא". חוץ מאלה, גם רשתות הכבלים בתורן קוצרות יבול נאה, למשל AMC שמאז החלה לשדר סדרות מקוריות לפני כשנתיים, הן לא מפסיקות להביא הביתה פרסים.

אז מה כן אפשר ללמוד משינוי כללי חלוקת הפרס, ומהזוכים החוזרים בכמחצית מהפרסים המרכזיים? בעיקר על פאניקה של רשתות הברודקאסט מתחרות אמיתית מול רשתות הכבלים המתחזקות, מול האינטרנט ומול מכשירי ההקלטה החכמים, כדוגמת טיבו ובני משפחתו ("הוט מג'יק" ו"יס מקס" בגרסאות המקומיות). טינה פיי ביטאה את עמדתה בנוגע לחרדת הנטישה הזו כשקיבלה את פרס הסדרה הקומית הטובה על "רוק 30", זו השנה השלישית ברציפות. היא הודתה לקברניטי NBC שנתנו לסדרה שלה צ'אנס "למרות שהיא יותר יקרה מטוק שואו", ובכך ביקרה את החלטת הרשת לשבץ את תכנית האירוח הזולה יחסית להפקה של ג'יי לנו במשבצת שידור יומית בפריים טיים, שהיתה מוקדשת עד השנה לסדרות דרמה או קומדיה עתירות תקציב, רק כדי לחסוך בעלויות.

דוגמא נוספת לחרדת הנטישה של רשתות השידור האמריקאיות ניתן היה לראות בכמות ההשקעה בטקס עצמו. לאחר שבחירה אומללה במנחי תכניות הריאליטי לעמוד בראש הטקס בשנה שעברה הפילה אותו לתהומות רייטינג שלא נודעו כמותם, נבחר השנה ניל פטריק האריס הגאון להנחייה, לאחר שעבר טבילת אש בטקס פרסי ה"טוני", ונוספו לבמת הטקס הרבה פירוטכניקות, פעלולים וחידושים. כמו כן אורגן מחדש סדר חלוקת הפרסים, שקובצו יחדיו לפי ז'אנרים, ואילו 8 פרסי המיני סדרה וסרט הטלוויזיה הוכרזו כשעה לפני שתחילת הטקס וצולמו בהקלטה מוקדמת. כל זה נעשה מתוך התחשבות בצופים בבית, ובמטרה להאיץ את החלקים בטקס שפחות מדברים לקהל הרחב. ההחלטה האחרונה, אגב, גררה תגובות נזעמות מרשתות הכבלים, שאחראיות לרוב המועמדויות בקטגוריות סרט הטלוויזיה והמיני סדרה, וכן מאיגודי הכותבים ושחקני הטלוויזיה.

האינטרנט יהרוג את רשתות השידור?

חוץ מזה, את שקשוק שיני הרשתות ניתן היה לשמוע גם לאורך כל הטקס, החל משיר הפתיחה של המנחה שביקש מהצופים לא להעביר ערוץ, וכלה בסיום הטקס בו הוא הביע תקווה כי גם בשנה הבאה יתקיים הטקס באחת מרשתות השידור. באמצע היה גם מערכון בו הוא ירד על הרגלי הצפיה בסדרות באינטרנט, ואילו ג'וליה לואיס דרייפוס שהגישה פרס אמרה כי "זוהי השנה הרשמית אחרונה לקיום רשתות השידור".

נכון שהפחד של הרשתות מקורו במציאות: הן באמת חוו ירידה ברייטינג כתוצאה מהתחרות הגוברת, ולמרות שטקס פרסי האמי עצמו הביא מיליון צופים יותר מהטקס בשנה הקודמת, עדיין פתיחת עונת הסתיו שלהן השנה לא היתה מרשימה במיוחד, והיא באה אחרי עונת סתיו בעייתית בשנה שעברה, ועונת קיץ זוועתית למדי מבחינת רייטינג. עם זאת, יש משהו מגוחך מאוד בעובדה שדווקא בארה"ב פוחדים גופי השידור המרכזיים מתחרות אמיתית בשוק חופשי, כשזה בדיוק אחד הערכים המרכזיים בקפיטליזם שאמריקה כה מעריצה, ושרשתות הטלוויזיה בעצמן מסייעות לשימורו כערך עליון.

מה גם שאיתנו, קהל הצופים, התחרות רק מיטיבה. כמו שביטא היטב מת'יו ויינר, יוצר "הגברים של שדרות מדיסון" לאחר זכייתו בפרס, כשאמר: "זאת תקופה מדהימה לעבוד בטלוויזיה, ואני יודע שהכל משתנה, אבל אני לא חושש מזה, כי אני יודע שכל המדיה השונה הזאת היא רק עוד מבחר ועוד בידור. בסופו של דבר זה טוב יותר לצופים, ואני שמח להיות חלק מזה".