לא בליינית. סחבקית
נטע פלוטניק אולי לא מכירה את הריף ראף ואת ניו אורדר, אבל היא יודעת הכל על המומינים, מגדירה את עצמה כחנונית ומעריצה את ניסים אלוני. עמית קלינג ואלכס פולונסקי בסוג של ראיון עם זואי דשנאל של עמק חפר
"נטע? היי, מדבר אלכס פולונסקי מ-nana10, בקשר לראיון שקבענו איתך לרגל סיום העונה של 'דני הוליווד'", אני אומר לה בשיחת טלפון מקדימה, מנסה לתאם מועד שיהיה נוח לכל הצדדים המעורבים (היא, אני, ועמית קלינג שמצטרף על תקן השוטר הרע). "אם לומר לך את האמת", אני פוצח בגילוי נאות, "לא צפינו בשום הפקה שהשתתפת בה. הראיון יתמקד בך, סוג של 'הכירו את נטע פלוטקין'". הלוואי והיתה מילה מיוחדת שמתארת את השילוב הקטלני של אנחה מאוכזבת המלווה בגלגול עיניים. "פלוטניק", היא מתקנת ביובש.
סגרנו על יום שישי ב-23:00. בחירת המיקום היתה מרכיב משמעותי בניסיון להבין עליה משהו רגע לפני המפגש. האם במקום מקום מגניב היא תעדיף איזשהו בית קפה משעמם או בר המוני ומנוכר? אבל היא שיתפה איתנו פעולה, אולי מתוך מחסור ברעיונות אחרים, ככה זה כשהדבר הראשון שהיא אומרת על עצמה, אחרי "היי", זה שהיא "די חנונית ולא ממש יוצאת לבלות". אבל אנחנו תלשנו אותה מלסיים את "איים בזרם", הרומן הקלאסי של המינגוויי, והבאנו אותה ל"מנזר", הפאב המיתולוגי של תל אביב. חוץ מזה, מדובר בערב יום שישי, אז אם אנחנו כבר מתעסקים בענייני עבודה, לפחות נוסיף לזה נופך של משהו שירגיש כמו בילוי.
היא הגיעה למקום באיחור של חמש דקות, אבל אנחנו לא סופרים את זה לרעתה, ובכלל – הופתענו שלא היה מדובר בעיכוב של חצי שעה, אחרת היא כבר היתה מוצאת אותנו שיכורים. אבל היא באה בזמן, וככה היא זכתה לצפות בנו משתכרים בלייב.
אז קחו את כל מה שעבר לכם בראש במידה וראיתם את נטע פלוטניק (26) ב"דני הוליווד" או ב"לאהוב את אנה", ותכפילו את זה במספר הכי גבוה שאתם יכולים. במקום שיפמפמו לכם אותה בפריים טיים או יחטפו אותה להפקת קולנוע מקומית, הבחורה הכי יפה שראיתם על המסך שלכם התפצלה בין דרמה-קומית-מוזיקלית לבני נוער לבין דרמה שתופסת לגבי כל המשפחה, אז אל תרגישו אשמים אם לא שמעתם את השם שלה או התקשתם להיזכר בפרצוף שלה.
שני עיתונאים ושחקנית נכנסים לבר
במראה שלה פלוטניק מזכירה מאוד את זואי דשנאל, רק יותר גבוהה ועם גישה כללית שמחה יותר, ובעצם רק המחסור באינדי-שיק מפריד ביניהן. עד שהמשקאות מגיעים לשולחן, פלוטניק מספרת לנו שהיא לא יוצאת כל כך הרבה ולא ממש מכירה מקומות בילוי בעיר, אליה הגיעה לפני ארבע שנים ממושב אביחיל שבעמק חפר, זאת לצורך לימודים בסטודיו למשחק של ניסן נתיב, אותם סיימה לפני כשנה. אנחנו מבקשים ממנה שתנתח את האישיות של כל אחד מאיתנו על סמך ההזמנה הראשונה שלנו. היא מהססת ואז מקבלת את המשימה – "אוקיי, אתה הכסאחיסט" היא מצביעה על כוס העראק-עם-קרח שמוגשת לקלינג, "אתה הבחור הנחמד", היא מפרשת את הטייבה של אלכס, "ואני... אני לא רוצה לדבר שטויות" היא אומרת ומרימה את כוס היין שלה.
כמה ימים טרם הראיון, פלוטניק חזרה מחו"ל. מה היא עשתה שם? היא טוענת שטיול טרקים.
- לא, ברצינות. למה טסת לשם?
"אני לא משקרת! הייתי בטיול טרקים שנמשך שלושה שבועות, היה לי קצת זמן בין המחוייבויות המקצועיות, אז ניצלתי את זה".
- איך זה קרה? את לא נראית בחורה של שטח ומסעות.
"זה התחיל בגלל נילס הולגרסון. צפיתי בפרק האחרון וכמעט בכיתי. ואז החלטתי פתאום לטוס ללפלנד, אבל כשהגעתי לאזור אז אמרו לי שממש משעמם שם, אז החלפתי כיוון לנורווגיה".
- אז את באמת בקטע של אייטיז, אה?
"אני חזקה במצוירים מהתקופה. אני יודעת הכל על המומינים, למשל."
- אה, כן? אז איזה חיות הם?
"סוסי יאור!"
עמית רושם לה חמש נקודות, ובוחן אותה בחידון אייטיז מאולתר. היא יודעת באיזו שנה התפוצצה הצ'אלנג'ר (1986) ומצליחה למנות את חברי "צוות לעניין" ואפילו מבצעת היטב את שיר הנושא מהסדרה (אבל לא זוכרת שלדמות של מיסטר טי קראו בי.איי בראקוס), אבל כשאנחנו שואלים אותה איזו להקה קמה בעקבות התאבדותו של איאן קרטיס, היא נתקעת.
- אוקיי, ננסה שוב. איזו להקה קמה אחרי שג'וי דיוויז'ן התפרקו?
"לא יודעת!".
- איזו להקה נקראה על שם תוכנית של הנאצים?
"הממ....".
- איזו להקה היא ניו אורדר?
"אהה... ניו אורדר?". כמובן שגם על זה אנחנו נותנים לה חמש נקודות, פשוט אי אפשר לסרב לה בשום דבר. "אני לא ממש מתמצאת בזה, האמת. אני יותר בקלאסיקות שגדלתי עליהן – פינק פלויד, הדורז, מוזיקה אירית. אני גם מנגנת על חליל אירי".
- זה מרתק. מה עוד?
"אני מציירת. והייתי רוצה ללמוד רפואה. ובעקבות 'דני הוליווד' למדתי לתופף".
- ויש משהו שאת לא עושה?
"אני לא שרה, למרות שהייתי רוצה".
רוצה לפגוש שחקנית קולנוע מעניינת
אנחנו מזמינים חשבון וזזים לכיוון ה"ריף ראף", מקום אהוב בסמוך לנחלת בנימין. היא לא מכירה אותו, אבל כהרגלה (לפחות לאותו ערב), היא אוהבת את הרעיון ושמחה להכיר מקום חדש. אנחנו מסמסים אחד לשני כשהיא לא שמה לב ותוהים אם היא באמת כל כך זורמת ונלהבת, או שמה ההצגה שלה ממש טובה. בכל זאת, שחקנית.
אלכס נכנס פנימה כדי להביא משקאות, קלינג נשאר אחד על אחד עם נטע.
- גם בתיאטרון, כמו במוזיקה, את נמשכת לקלאסיקות?
"לגמרי. אני הכי אוהבת את ניסים אלוני, שייקספיר, צ'כוב".
- אז איך מרגיש לך לשחק בסדרה לילדים?
"תשמע, זו סדרה שמאוד מודעת לעצמה, כל הזמן צוחקת על עצמה. אנחנו מסתכלים על זה ככה שסצנה עובדת אם יש בה לפחות שלושה דברים לא הגיוניים. ועדיין, אני מקווה שהעתיד שלי הוא בתיאטרון".
- מה עוד את עושה? בטח לוקח זמן להשתלב במשחק עד שזה הופך לפרנסה.
"זה נכון. יש בוגרים מהמחזור שלי שהיו בתחום כשהתחילו ללמוד אז היום הם לגמרי בפנים, כשמצד שני יש את אלה שעדיין לא מצאו את עצמם. נראה לי שאני בפוזיציה טובה, השנה זה בעצם כל מה שעשיתי. בנתיים, במקביל, אני מנקה דירות, עובדת בגלריה של מעצבת תכשיטים ומנחה בהתנדבות סדנאות תיאטרון לילדים".
כשאני מסתכל על איך שהיא סוקרת את האוכלוסייה האובר-שיקית של הריף ראף, במעין שילוב של הערכה ופליאה, אני מתחיל להבין שכל אותן כותרות שהיא פיזרה על עצמה בתחילת השיחה – "קצת חנונית", "לא בליינית", "תמימה" – הן לא מניירות של ראיונות, אלא הדבר האמיתי.
- את באמת לא רגילה למקומות כאלה?
"ממש לא. אני רגילה לפאב של המושב".
- המושב בעמק חפר?
"כן, אני נוסעת לשם כמעט כל סוף שבוע – אוטובוסים, מוניות שירות, טרמפים".
ניידת עם אורות כחולים שעושים לנו מיגרנה ושני שוטרים רעים (אמיתיים, לא דימוי כמו מקודם) עושה סיבוב דאווין ברחוב גרוזנברג הקטנטן. עם צרחות ואיומים באלימות ברמקול, נדמה שעוד שניה המצב עלול להתפוצץ למפגן מרהיב של אלימות משטרתית, אבל העניינים נרגעים שניה לפני הרתיחה: מי מתפזר לתוך הפאב ומי לצד השני של הרחוב. אנחנו תופסים את המחסה שלנו בחניון הסמוך, מעשנים ומשוחחים על כל דבר חוץ מדברים שרלוונטיים לראיון.
בעצם, כבר מזמן שאנחנו לא עובדים, סתם מבלים. באמצע שיחה רצינית במפתיע, אנחנו פתאום שמים לב שהיא מסננת כבר חמש-שש שיחות ברצף. לבסוף היא הולכת לצד לכמה דקות, משוחחת קצרות, ואז אומרת שהיא חייבת לזוז. לאן? היא לא ממש אומרת – "יש כמה חברים, ואנחנו צריכים לכתוב משהו...", כל נסיון לחלץ מידע נוסף נכשל לגמרי.
היא נפרדת מאיתנו בחום, ולפני שאנחנו בכלל מסוגלים להגיד "מה, אבל רק התחלנו ליהנות", היא נעלמת, לא ברור לאן. חבל, בשלב הזה כבר היינו מוכנים ללכת אחריה לכל מקום. קלינג לא יכול היה שלא להזכר בשיר הקצרצר של פנחס שדה, "על נערה מעמק חפר שניגשה אליי אך לא אמרה את שמה", כל כולו רק שתי שורות: "יופי כיופייך לא ראיתי מימיי. מי את? אולי אקראך בשם מוות / לו באת ואמרת לי 'אני המוות', הייתי הולך עמך, בשמחה".
בינתיים נטע פלוטניק היא עדיין נערה מעמק חפר, אבל אם יש אפילו טיפה של צדק בעולם, בקרוב מאוד היא כבר לא תצטרך להגיד את שמה כשהיא ניגשת למישהו כדי שהוא ידע בדיוק איך כותבים אותו נכון.
"דני הוליווד 2" פרקי הסיום: יום שני 14.9 ויום שלישי 15.9, 20:20, בערוץ yes stars ישראלי
זו סדרה שמאוד מודעת לעצמה, כל הזמן צוחקת על עצמה. אנחנו מסתכלים על זה ככה שסצנה עובדת אם יש בה לפחות שלושה דברים לא הגיוניים. ועדיין, אני מקווה שהעתיד שלי הוא בתיאטרון