דודו נגד דודו
ההתנגשות החזיתית בין דודו הטוב והנדיב לדודו הרע והנוקם המיטה על דודו טופז את סופו הטראגי. סנונית ליס על "מותו של מלך הרייטינג"
"דבר אחד אפשר לדעת – מי לא עשה את זה" – אמר דודו טופז למנחי תכנית הבוקר של קשת, בה התארח שעות ספורות לאחר תקיפתו של אבי ניר, מנכ"ל החברה. לצד ההצהרה המשונה הזו על חפותו, המפלילה בתלישותה, ניצל טופז את אירוחו בתכנית כדי למסור לניר איחולי החלמה ולציין ששעתיים קודם התקיפה החליף עמו דברים. רגע לפני סיום הראיון הוא נמתח במקומו ואמר: "ועכשיו נצא ל פיר-סו-מות". כשביטא את ההברות נשלחה אצבעו אל המצלמה כמתוך הרגל, וקל היה להבחין שהצבע חוזר לרגע ללחייו. כעבור שנייה נוספת התכווץ בכיסאו, נאנח בצער וציין עד כמה חסרה לו מחוות הפריים טיים הזו.
סצנה מטלטלת זו, שהופיע בסרט "מותו של מלך הרייטינג" ששודר אמש (שבת) בערוץ 10, הדגישה יותר מכל את הקוטביות ואת הניתוק של טופז. הסרט אמנם לא העלה עובדות חדשות של ממש בפרשה, אבל הטיב להמחיש את רצף ההתרחשויות שהרכיבו את אחריתו של הראשון בבידור. כשהונחו זו לצד זו, הדגישו פיסות העלילה יותר מכל את הדואליות המדהימה שבהתנהלותו טופז ובתפיסתו את עצמו.
"יש בי שני חלקים, דו-דו", אמר טופז בראיון מנבא השחורות לתכנית הרדיו "שעת נפש", וסיפר כיצד הוא רואה את עצמו כמורכב מניגודים: דודו הטוב והמטיב, האמן הנדיב והמוכר, ומנגד – דודו הרע, הנוקם, אכול המרירות שהוחבא מעין המצלמות. בזכות הניתוק הפנימי הזה הצליח טופז לשבת באולפן קשת לאחר שהורה על תקיפתו של מנכ"לה, לשקר במצח נחושה ולאחל לניר החלמה מהירה בקור רוח, תוך שהוא נאנח מגעגועים לתהילתו. הוא לא תפס את עצמו – את האמן ואת מלך הבידור שהוא – כמי שביצע את התקיפה. את המעשים האיומים ההם ביצע הדודו השובב – השד הסורר ההוא שדודו הטוב לא מצליח להשתלט עליו לפעמים. אלא שהדודו הזה כבר לא היה נער שעשועים חביב, אלא דבר-מה שהסתחרר ויצא משליטה.
געגועיו לצ'חצ'חים
מי שראה את "מלך הרייטינג", סרטו של דורון צברי על טופז, יודע שהדואליות הזו אפיינה עוד שטחים בחייו. הוא נקרע בין תפיסתו העצמית כאמן לבין הצלחתו כאיש בידור זול להמונים, בין רצונו לרצות את אביו, השחקן האינטלקטואל, לבין הפחד להישכח בזקנתו כמוהו. הוא דילג בין זלזול עמוק בקהל שהעריץ אותו לבין צורך קיומי באהבתו של הקהל הזה. כמו מהנשים בחייו – גם מהקהל אף פעם לא היה לדודו די, ומצד שני, הוא אף פעם לא הצליח ליצור עמו אינטימיות אמיתית. הוא נקרע בין האהבה עצמית אטומה לבין תיעוב עצמי וצורך מתמיד בכמויות אין סופיות של הערצה, שלא ידע שובע.
אבדן התהילה גרם לטופז לאבד את בוחן המציאות שלו, שהיה מעורער ממילא. הקוטב הרעב לאהבה, הנוקם, הזועם, החל להשתולל, וטופז נתן לו דרור. הוא תכנן בקפידה את התקיפות האיומות, אך התנהל כאילו אינו מבין את חומרתן. גם אחרי שנתפס – הוא האמין שיסלחו לו עליהן, כמו על מעשי הקונדס ועל פליטות הפה. מבחינתו – זו הייתה רק מעידה נוספת, הדודו הרע הזה שיוצא שוב משליטה, שנשך את נטליה אוריירו, שכשל בלשונו בנאום הצ'חצ'חים. אז סלחו לו – למה לא עכשיו?
במהלך תכנון התקיפות, ואפילו לאחר מכן בכלא, טופז התנהל כאילו מדובר רק בעוד מעשה קונדס בלתי מזיק. הדלתות אל הפריים טיים נסגרו בפניו, אז הוא, במוחו המעורער, יצר בעצמו דלת אחורית שתשיב אותו אל אור הזרקורים. הוא כתב את התסריט הגדול מכולם ועשה זאת מהר וגדול יותר מכל צוות כותבים מיומן. אפילו מהכלא תכנן להפוך את ההתרחשויות לסרט או למחזה והמשיך לרקום את הקאמבק. כשהבין שאין חזרה מהמעשים שביצע, שהפעם כבר לא יהיה קאמבק, שעל הטעות הזו אף אחד כבר לא יסלח לו – נפל עליו עולמו. אולי קשה יותר מכך הייתה ההבנה שלא היה דודו אחר ושלא היה מדובר במעשה קונדס נסלח. הידיעה שהוא עצמו ביצע את המעשים האיומים ושחייו מכאן והלאה יראו כמו חייו של אחרון הפושעים, היתה בלתי נסבלת לאיש שניזון מהערצה. באחרית ימיו של טופז, התנגשו שני הדודואים זה בזה. "מותו של מלך הרייטינג" הבהיר שההתנגשות החזיתית הזו היא שהמיטה על טופז את סופו.