לא על הביקיני לבדו
חשבתם ש"הישרדות" זה לא יותר מכוסיות מענטזות, חתיכים עם קוביות, קוקוסים וים? פיני אסקל צפה בפתיחת העונה החדשה והתרגש דווקא מהדס, אשת ברזל במסווה של חננה שברירית
התגעגעתם ל"הישרדות"? לא התגעגעתם? חושבים שמועד תחילת עונת הפיליפינים קרוב מדי לסיום עונת איי הפנינה? חושבים בכלל ש"פרויקט מסלול" יותר מגניב? בינינו, זה לא משנה. כמו שאיזה – סליחה, אבל מספר אסטרונומי של 25 שורדים זה באמת קצת יותר מדי עבור זיכרון של בטטת טלוויזיה ממוצעת – בחור כחוש עם בנדנה אמר: כוסיות, קוקוסים, ים, מה צריך יותר?
אז מסתבר שלא רק השורדים החרמנים, גם ההפקה חושבת בדיוק ככה: אינה, נטלי, ביקיני, ליעד, מדריכת כושר, 300 סי.סי, רקדנית, הכל כלול, גם בלי אתיופית, ערבייה או בחורה עם קרס. אבל באותה מידה שהפקת "הישרדות" חושבת דרך עיני רנטגן מטרידות, היא התעלתה על עצמה והביאה לאי את החומרים שמהם עשויה האהבה, הפעם אהבת אמת, לא אהבת בשר ודם. לא, כי איפה עוד תמצאו שתי חתולות ששורטות בגלל כפיות עם ברמן? מתי פגשתם בחורה שהחזיקה את הראש לאלמונית כדי שזו תקיא ותטנף את מימי האוקיינוס? קוראים לזה אהבה.
לא מורידה את הג'ינס. או שבעצם כן
ומה שלא קשור לאהבה, מתחיל ונגמר בערכים עילאיים: אני לא אוריד את הג'ינס בשביל משימה כי אני מורה ולא נעים, אבל רק עד שאוריד אותו בשביל משימה אחרת; אני אשמור את המכתב של אשתי מחוץ למים כדי שלא יירטב, אבל עד שאפגוש בישבן מספיק מוצק כדי לבהות בו; אני מאמינה בהיגיינת הפה ורוצה להיות שיננית, אבל אטוס להרפתקה שלא מאפשרת לי להעביר חוט דנטלי; אני אבחר בבחור שיש לו יד תותבת, אבל אחמוד את הבחור שיש לו שתי זרועות שריריות; אני אעבוד ביחצנות כמו אשת קריירה למופת, אבל בכל סינק שלי אקפיד להדגיש שאני בעצם מחפשת פה בעל – ישראלי, פיליפיני, מה שבא בא.
אבל אחרי שמתפזר האבק בין הקריספל לקריפל, אחרי שהכוסיות מסיימות לענטז בביקיני, ואחרי שהגברים שמים משהו על הקוביות, "הישרדות" מספרת את סיפורו של הגנום האנושי החל בבסיס החייתי וההישרדותי שלו, במקום שבו המלחמה הרבה יותר קיומית ומשמעותית, במקום שבו ה"אני" מוכיח את עצמו מחדש במקומות הכי מפתיעים. "הישרדות" זה הסיפור של הדס, בחורה קטנה, אשת ספר, חננה ושברירית – שבפרומו לפרק הבא היתה כבר מי שכינתה אותה 'קרפדה מכוערת' – אבל גם פנטזיונרית ועוצמתית שמסוגלת להוכיח שהיא, היא אשת הברזל של האי.
הרבה יותר מכל התככים והמזימות שרקמו דן מנו או אריק אלפר, הרבה יותר מכל הלוזריות של משה מלצר חולון, הרבה יותר מהקוביות של גיא גיאור ונעם טור, דווקא הניצחון הקטן של אותה הדס בפרק הפתיחה של "הישרדות", לימד שלא על הכוסיות לבדן יחיה האדם, כי יש גם כמה כונפות קלולסיות ורגשניות שיכולות לעשות לנו את זה. ברור כמובן שאיזה ניתוח לייזר קטן או הגדלה פרונטלית אף פעם לא הצליחו להזיק. ונאמר אמן.