ברווז במטווח

את הרגע שבו נופח הברווז הענקי עשוי הגומי, שישב שלושה חודשים משמחים על גג עיריית תל אביב-יפו, קשה לשכוח. זה היה בעיקר רגע מצחיק: מתוך עיסת גומי צהובה לא ברורה, בקושי בעלת קווי מתאר, פתאום נזקף ראש חינני עם מקור אדום ובולט. בכיכר רבין שוחררו בלונים צהובים, מחאו כפיים, ובעיקר צחקו. אבל בפתיחת הסרט "מסעות הברווז", של מודי בר-און וענת זלצר, מקבל רגע ניפוח הברווז מין נפח סנטימנטלי: תצלומים איטיים ונוגים של הניפוח בשעת זריחה (מדובר בניפוח המחודש, שנדרש לאחר במהלך החודש הראשון לכהונתו של עוף המים בתור דמות מוניציפאלית סמכותית, כיאה לאייקון ציבורי – יצא לו האוויר), כשברקע הגיטרה מלטפת את האוזניים בטונים של אגם קפוא שתוהה לאן, לעזאזל, נעלם הברווז.

לא הולם. דודו גבע מעולם לא היה סנטימנטלי, לא ביצירתו, בכל אופן. למרבה המזל, הסרט לא מתאבל ומשתפך על גבע, אבל גם לא מצליח לשמור על רוח הגיחוך הכללי ששררה על מכלול עבודותיו. במקום זאת, הוא פונה למלאכה כמעט אמפירית: תיעוד רציני, מקיף ומעמיק, עד כמה שניתן לעשות בקצת יותר משעה. אנחנו מתחילים בילדותו, עם כל התיאורים הנחוצים – ההורים חברי מק"י, תאונת דרכים ששולחת אותו לשנה בגבס ומשאירה לו הרבה פנאי לצייר ולקרוא, ובאחד מהרגעים הכי סוחפים של הסרט – אמנון דנקנר מתאר את המזון הרוחני של הילדים בני דורם – החוברות המצוירות, ספרי ה"פאלפ" המתורגמים, קומיקסים מ"דבר לילדים" נוסח "רוני קרחוני" ו"יואב בן חלב", ותצלומים של אלוף השחיה האולימפי ג'וני וייסמולר (שגם גילם את טרזן בסרט האגדי). המידע הזה, שולי ככל שיהיה לכאורה לציור דמותו של דודו גבע, קוסם דווקא באיזוטריות שלו, שנותנת לסרט את האותנטיות לה הוא זקוק כדי לשרוד.

איך מספרים את דודו גבע?

אבל זו דווקא הבחירה האומנותית המפוקפקת, לערוך את הסרט בנוסח קומיקסי, שרובו בעצם קשקושים, סקיצות ואיורים, עם אימפוזיציות של ראיונות וידאו כריבועים בקומיקס, כשזה נשפך לזה והתמונה הזו מחליקה לשם והכל זז ומתחלף בקצב מסחרר ומבלבל, שגורמת לסרט לגמגם ולהתקע. המדיום של הקומיקס כל כך מרכזי לדמותו של דודו גבע, כי הוא כל כך משקף את האתוס של אותו "אדמו"ר מרחוב צייטלין”, שאפשר להבין למה הוא השתלט גם על הסרט. אבל אי אפשר לספר את דודו גבע בסגנון דודו גבע, ואולי טוב היו עושים בר-און וזלצר לו היו נצמדים לפורמט הבנאלי יותר של הסרט התיעודי. כי הנסיון להפוך את הסרט לקומיקס לא עובד כל כך טוב – קומיקס יכול להיות מבולגן כאוות נפשו ולו בגלל שתיאורטית, לקרוא יש את כל הזמן שבעולם לחקור כל ריבוע מקרוב, לחפש את הפרטים הקטנים. כשהפריימים מתחלפים אחד אחרי השני, הצופה מוצא את עצמו רץ עם הלשון בחוץ, מנסה לעמוד בקצב בלא הואיל. אם זהו טריק זול לגרום לאנשים לצפות בסרט שוב ושוב בנסיון לקלוט את מה שפספסו בצפיה ראשונה, הרי שהוא מועד לכשלון.

אבל למרות הבעיה המשמעותית הזאת, הסרט מעניין – דווקא בפרטים השוליים שהוא חושף על תקופתו של גבע ופחות על גבע עצמו. איכשהו, הקטעים על הקליפים לאריק איינשטיין, על "כל העיר" ועל הקמתו של "העיר" עובדים טוב יותר מאשר הנסיון לקשור לגבע כתר אחר כתר, שבסופו הוא פחות או יותר מוכתר בתור סנדק הקומיקס הישראלי – הגדרה שהיא ככל הנראה נכונה, אבל לא ברור אם דודו גבע בכלל זקוק לשירי ההלל האלו, או לתיעוד דוקומנטרי-ביוגרפי בכלל. את הביוגרפיה בהחלט אפשר גם לצרוך, ואפילו בנעימים, באמצעות הסרט, אבל האופי של גבע נשאר בלתי חדיר, אולי אפילו בגלל הקליידוסקופיות המעייפת והמתחכמת-לשווא של ההפקה. אבל את פיסות הפאזל הקורא הנאמן יוכל להרכיב בעצמו: הדביליות של אהלן וסהלן, האפרוריות של יוסף פקיד המים, החולמנות של האביר זיק, העקשנות הנצחית של הברווז.

"מסעות הברווז", רביעי 22:00, ערוץ yes דוקו