מת' לחיות 2

"שובר שורות" מבריקה. למה? כי היא חותכת. חדה. מהירה. פשוט חותכת. היא לא ממצמצת. גם כשהיא עוצרת לשנייה כדי לנגב בעזרת נייר טואלט מחוספס את הזרע שוולטר פולט על מכנסיו – גמלוני שכמותו. בתחילת הפרק הראשון של העונה השנייה, למשל, וולטר (ב-ר-י-א-ן ק-ר-נ-ס-ט-ו-ן האליל) מנסה לחדור מאחור לתוך אשתו ההרה בזמן שהיא בכלל עוטה על פניה מסכה שמטרתה לשמור על עור הפנים.

אומנם זה נשמע יותר כמו סצנת פורנו, לא כמו טלוויזיה גאונית, אבל התהליך שוולטר עבר מאז שהיה גבר שבקושי העמיד את הזין ובקושי עמד על שתי רגליו מבלי שישתעל בסופניות עד שהצליח לשרבב את איבר מינו ולדחוף אותו בצורה הכי אטומה שאפשר – מעיד על כך שקריסטל מת' זה הדבר הכי חי בטלוויזיה שלכם, ושמחלת הסרטן היא הדרך הכי מענגת לעזוב את העולם.

חוסר הרגישות של וולטר לאשתו מגיע רגע אחרי שהפגין רגישות לאדם זר, פושע חסר תועלת, הפגנת רגישות שיכולה לעלות לו בחייו הקצרים. הקיצוניות הזו, שגורמת לוולטר להיתפש כזבל אנושי ובה בעת להיראות כמו האדם שהכי הייתם רוצים לחבק עכשיו, הופכת אותו לדמות מרתקת ואת הסדרה לזו שמובילה את הדמות המרתקת לכל מיני מקומות שמרצה לכימיה לא אמור להגיע אליהם.

וולטר ו"שובר שורות" ("Breaking Bad") יגרמו לכם להסתכל שמאלה וימינה, לבדוק אם הבנאדם שחשבתם שהכרתם הוא לא אותו בנאדם שחשבתם שהכרתם. הוא יכול ללבוש חולצה לבנה ולהיות הכי שרוף מבפנים, הוא יכול להיות חייכן ומקסים ובלילה לשפד חתולים, הוא יכול להמיס לכם את הלב וגם לגרום לכם לרצות שהוא ייעלם. ואפילו הרבה יותר מפחיד – הוא יכול להיות בדיוק ההפך, נניח סוחר סמים, בזמן שהוא בכלל סופר דולר לדולר כדי להבטיח את עתיד משפחתו ביום שאחרי מותו, כל זה בלי לספר לאנשים הקרובים אליו.

ואחרי שנגמרות המילים על הדמות הראשית וכל מה שהיא משדרת, אפשר לתת מילה על האיכויות הבלתי נגמרות של הצילום, הבימוי, השפה, האותנטיות, האמינות ושאר התכונות שהופכות את "שובר שורות" לגדולה כל כך. אבל בינינו, מה צריך יותר מדמות שמעוררת כל כך הרבה רגשות? באמת כלום.

"שובר שורות", רביעי, 22:00, yes stars Drama