הקוד האתי

לקרוא ל"פולישוק" סאטירה זה בערך כמו לקרוא לאתי פולישוק כוריאוגרפית. כלומר, עובדתית זה נכון, אבל בדרך עומדות לא מעט אפשרויות הגדרה. במקרה של "פולישוק" אפשר להשחיל דרמה נבובה, קומדיה לא מצחיקה, אוסף בדיחות קרש של ישראל קטורזה, מחזה בעטיפת קרטון, ואילו במקרה של אתי פולישוק אפשר לומר שהיא 'זאתי מקיציס ופרידמן', הגוצה עם האף הנשרי בהפסקות משחקי הנבחרת ועוד סופרלטיבים על גבי סופרלטיבים.

הבעיה העיקרית של "פולישוק" היא בדיוק בדרך שבה בורקס תמים במזנון הכנסת מובל לכרסו של פואד: בגסות, משאיר המון פירורים ובעיקר נעלם כלעומת שבא. בסדרה שמתיימרת להיות סאטירית, העלילה לא יכולה להיות מוסברת מדי, הכתיבה לא יכולה להיות אחד לאחד, ולעומת זאת חייבים להיות רבדים על גבי רבדים, אבל במקומם שמואל הספרי מגיש את הכל שטוח.

בין משבר זהות עמוק – לא ברור אם "פולישוק" היא דרמה (המשחק דרמטי ותיאטרלי להחריד), קומדיה (המשפט האווילי "ממש אין טעם להביא את המשפחה מנתניה" אמור להיכלל בבדיחות החימום של קטורזה), סאטירה (שר בלי תיק? נורררא מצחיק) או שקר כלשהו על פוליטיקה (פוליטיקה? אה, נכון, יש שם שר, ח"כ ולשכה, אז כן, פוליטיקה) – אפשר גם ליהנות ממשחק טוב של ששון גבאי ומנוכחותו המשובבת נפש של אמנון דנקנר, אבל השחקנים האחרים – בעיקר שירי גדני שנראית כמו עוד פינה שלא הצליחו לקבור אצל ליאור שליין, וגיא לואל שמתאים יותר לטלנובלות ופחות לניסיון ייצור עבש של איזה ארי גולד ירושלמי, למרות שהוא הדמות שמאופיינת וכתובה יותר טוב מכולן – פוגמים ביכולת לעכל בהנאה יותר משתיים-שלוש סצינות רצופות.

ובכל זאת, הקונספט של יום בחיי ח"כ כלומניק שהפך לשר בעל כורחו, לא מקבל מקום בחניון ונאלץ להתמודד עם הטמטום של עצמו בכל רגע נתון, אמור לעבוד. ברגע שיפסיקו לנסות למכור אותה כסאטירה פוליטית ויתמקדו בנכסיה הקומיים, "פולישוק" תגיע למצב שאפשר להוציא את האתי מפולישוק, אבל אי אפשר להוציא את פולישוק מכל איזו אתי ממוצעת.