מה שלחוץ לרווקה

יצירת המופת של ג'יין אוסטן "גאווה ודעה קדומה" מהווה כבר שנים אבן שואבת ומקור השראה ליוצרים בקולנוע, בטלוויזיה ובספרות. הקונספט שהגתה עירית לינור בו קווי המתאר של עלילת הספר, מועתקים לשנות האלפיים ולגליל המוריק, נשמע טוב על הנייר, אפילו מעולה. הטקסט הסמי-פמיניסטי שהקדים את זמנו בהתמודדות עם מקומה של האישה במערכות יחסים, בבחינת חשיבותם של כסף ומעמד בשידוך, ובתיאור מענג של יחסי איבה ההופכים לאהבה גדולה, היה יכול להפוך בקלות לדרמה מרתקת עם התאמות מקומיות. מה חבל שתחת ידיה של לינור, הוא הופך להמנון של נשים גרושות ממורמרות ולכתב ל'אני מאשים' נגד בעלים לשעבר.

התפקידים הראשיים, המבוססים על דמויותיהם של ליזי בנט ומר דארסי הם הציר סביבו נסובה העלילה כולה והטעות האנושה שנעשתה בליהוק, גורמת להפקה כולה לאבד מאמינותה. אחרי שהתגברנו על זה שליזי הפכה מבחורה בת 18 לגרושה מתבגרת ואם חד הורית לטינאייג'רית מעצבנת, וגם אם השלמנו עם הדיאלוגים ביניהן, שהם לא יותר מחיקוי חיוור ל"בנות גילמור", עדיין אין הצדקה לליהוקה של יעל הדר לתפקיד הראשי. אין זה משום שהיא אינה שחקנית טובה, אמינה או משכנעת, אלא בעיקר בגלל שהכוכב העולה, ומי שמציל את המצב, דן שפירא (בתפקיד ארצי-דארסי), חולק איתה כימיה אפסית במה שאמור להיות התפוצצות של יצרים מודחקים מן הרגע הראשון, ואנחנו אפילו לא מדברים על הפרש הגילאים הניכר בין השניים.

מלבד שפירא, שמצטיין בתור הסנוב הקר המסתיר לב רחב תחת מעטה התנשאות, חנה לסלאו נולדה לשחק את אם המשפחה הפטפטנית והפולנייה הנצחית, פיני טבגר (בינגלי-בנגל) תופס שוב בהצלחה את תפקיד הפוץ החמוד, ונטע ריסקין הענוגה תפורה על דמותה של ג'יין, האחות הרגישה והרומנטיקנית.

מה שמצליח להרוס יותר מכל את חוויית הצפייה ואת הניסיון למצוא נקודות אור בהפקה המושקעת, הוא הטקסט המעייף והמתאמץ של לינור. כולם קוראים לכולם בכינויים מעיקים (נושי, זורקי, נוגי והיד עוד נטויה) מורגש מאמץ מעיק של הדמויות להישמע ציניות ומתחכמות בכוח, גם כשאין בכך שום דבר שמקדם את העלילה, ובעיקר מפוספס המסר שנשאה היצירה המקורית ונותרנו עם שאריות מחוממות של "שירת הסירנה" ו"בנות בראון" שצריכות יותר מעוד סיבוב במיקרו על מנת לקבל בחזרה את טעמן.