בום פעם

בן ארצי משתוקק לישון עם נינט, שקצת חושדת בכוונותיו ומבהירה לו שזה יקרה במיטות נפרדות, כי הלו, יש לה אחד יודה לוי בבית. לא מעניין, נקסט. הילדים של צופית גרנט נראים בסיבוב עם אמא בלימוזינה כמי שלגמו חלב מקולקל, ואילו האם מצליחה תוך עשרים שניות לדבר על סרטים כחולים, להפגין היסטריה ולירוק לבאר השמאלנית שממנה שתתה באמצעות שקשוק מערביי העיר העתיקה. נו, שיהיה.

וזה לא בהכרח ממשיך למקומות טובים יותר. איציק זוהר למשל, הוא אולי מטרוסקסואל, אבל מוכיח שבתפיסה שלו לגבי החיים הוא ניאנדרטל, ורון קופמן הוא בדיוק ההפך: ניאנדרטל שיודע לקבל את האחר. כאילו חשבנו אחרת. פוליאקוב & בר-אור הן צמד פאקאצות שנשארות פאקאצות, מוקי ושי אביבי חמודים אבל היינו שם כבר בעונה של אביב גפן וגיא מרוז המוצלחים בהרבה.

בקיצור, אין בשורה בתחום הליהוק. יש קובץ של אנשים מספיק מפורסמים, מגניבים, יפים ומצחיקים כדי להוציא מהם פנינים פה ושם, דמעה, רגע מכונן, משהו של פעם בחיים. ועם הניסיון והכישרון של היוצרים אבירם בוכריס ולי ירדני קשה שלא להוציא סינקים באמת מעולים.

אבל אם העונות הקודמות קמו (ליאור שליין וגורי אלפי) או נפלו (מורן אטיאס ומיטל דוהן) על הליהוק, הפעם זה שונה. העונה הרביעית תפסה את ירושלים, שבמונחי הרשות השנייה זה היה מתקבל בעיקר כמו "פרח נתתי לנורית דאבוש", אבל בלוויין זה נראה פשוט אותנטי. לפעמים מאולץ, אבל אותנטי במובן הנוגע של המילה. מודי בר-און עושה את תל אביב, בוכריס וירדני עושים את ירושלים. תאמינו להם, כבר לא צריך לטוס לחו"ל ביוני-יולי-אוגוסט. טוב, נו, אולי לג'מייקה.

>>> הצצה לעונה החדשה של "פעם בחיים"