ימין ושמאל רק טחול וטחול

>>> "לך אין אצבע, לה אין אצבע, יחשבו שזה גנטי" (ניקולה קובלובה)

בסוף העונה הראשונה, אחרי שלא היה ברור למה התכוון המשורר רשף (ורגב) לוי, משה איבגי AKA ברוך אסולין AKA הבורר, כבר שקע עמוק בבריכת החווילה הרמת גנית של פנינה רוזנבלום. הקהל אהב, המבקרים היו חלוקים בדעותיהם, "הסופרנוס" עדיין הדהדה ברקע והיתה תחושה קשה באוויר: ככה אי אפשר להמשיך לעונה השנייה את הסדרה הכי מושקעת (פר פרק) עד אותה עת בטלוויזיה. ברגע שמישהו שם התעורר והבין שאם למשפחת סופרנו אין אצבע ולמשפחת אסולין אין אצבע, זה לא אומר שיש כאן גנטיקה, הכל התחיל להשתפר. כי את קשיי התקציב והיעדר אנשי תוכן מבריקים שיודעים להלביש מאפיונר בדיוק כמו מאפיונר, אפשר להילחם רק דרך פרודיה ברורה, ולא כזו שמזגזגת בין נעמי כפית המוחצנת לנדב פלדמן הרציני מדי.

>>> "אף אחד לא דוקר, לא מרים אצבע, לא מקלל" (ברוך אסולין)

הדרך להפוך לקאלט רצופה מכשולים רבים. תשאלו את ג'ו פשי, זאב רווח, מיני מי וצחי נוי על המחיר שהם משלמים עד היום, ולא בטוח שהם יודו כי ברמה האישית זה השתלם. אבל ברמה הגלובלית, כשמסתכלים על סרט, סדרה או כל יצירה אחרת, אפשר להתחיל לפנטז על מה שקרה ל"אחד העם 1", "מבצע סבתא", "צ'רלי וחצי", "הלהקה" ושאר המוצרים שכל ערוץ טלוויזיה שומר על המדף של יום המנגל הלאומי. המשפט של הבורר רגע אחרי שהוא עלה מן הקבר כדי להתעמת עם יגאל הנאצי (אורי גבריאלוב), קורץ לכיוון "לא מעשן, לא שותה ולא משחק סנוקר" האלמותי. בקיצור, בקרוב הקאלט.

>>> "אנשים זה כמו טלוויזיה. זה לא הגיל או התרגיל, זה החדות" (ברוך אסולין)

מיכה שטרית כבר כתב על כלב שמזיין טלוויזיה. ברוך אסולין מוצא בטלוויזיה את האדם הקטן, אם תרצו מר טלוויזיה. משה איבגי, מי שמגלם את דמותו של הבורר, הוא מיסטר קולנוע, איש המסך הגדול. להתמודד בסדרה כזו בלי הדמות הראשית, ועוד כזו שמגולמת על ידי השחקן הכי עסוק בישראל, זו ירייה ברגל. אבל "הבורר" היטיבה להעמיק את דמויות המשנה. נעמי כפית היכן שצריך להחצין, עמרם הבולדוג כשצריך לתת טאץ' מתיאטרון האבסורד, אבי הטחול בכל פעם שצריך להתרחק מ"הסופרנוס" ולחזור ארצה, נדב פלדמן (יהודה לוי) ואירנה קובלובה (אניה בוקשטיין) בכל פעם שרוצים להצמיד את חובבי הבשר למסכים. האנשים של שי כנות ורשף (ורגב) לוי, היו במשך עשרה פרקים האנשים הכי חדים על המסך. אפילו הדמויות המשוחקות פחות טוב, כמו זו של ניקולה קובלובה ורון הפרסי (צמד 'מה קשור'), מצליחות לא להיות פתטיות.

>>> "הדבר הכי קרוב לאלוהים שפגשתי זה הבורר" (נדב פלדמן)

לו אני HOT, אני מפמפם את המשפט שהחשיך סופית את המסך בכל הפרומואים עם קרדיט לנדב פלדמן. במונחים טלנובליים-ישראליים מדובר בקומדיה אלוהית שבזמן קצר הפכה מבדיחה לפרודיה מבריקה שנראית לא רע, משוחקת מצוין, מעבירה ארבעים וחמש דקות בכיף וגם נותנת במה לשפיכות דמים כשיש בכך צורך. בדיוק כמו העיסוק של דנטה בחטאים ועונשים בספרו "הקומדיה האלוהית", כך גם אבי הטחול ב"הבורר": הוא מושחז, מלא בתובנות על העולם שלמעלה ועל העולם שלמטה, ומודע לכך שהשלט בכניסה "שברת? שילמת" תופס שבעת מדורי גיהינום לגבי כל אחד שאינו הוא עצמו. ובדיוק במקום הזה, "הבורר" הפכה להיות חוויית טלוויזיה אלוהית – לא תמיד מבריקה, רחוקה מלהיות מושלמת, אבל כל כך מהנה. ובטלוויזיה שלנו זה כמעט הכל.

>>> פיני אסקל היה שם גם כשהעונה נפתחה