עוד יום במשרד

בניגוד להרבה סדרות קומיות שמאבדות את החוד איפשהו אחרי כמה עונות, סליליו של העיפרון שמסתובב בתוך המחדד השולחני של יוצרי "המשרד", דווקא מוצאים את עצמם בתוך האינקובטור, עגולים ויפים כמו בפרקים הראשונים של הסדרה הקומית-מוקומנטרית. כרגיל, הפאנצ'ים זורמים במהירות שבה פקידה מיומנת מצליחה לחבר שני דפים אחרי שני דפים מתוך ערימות של A4, הקצב שבו עוברים בין דמויות פשוט מטורף, המקצועיות של עובדי יצרנית הנייר דנדר מיפלין אינה מוטלת בספק – היא פשוט לא קיימת, וכמובן – אל תעזו להעביר להם שיחות, הם כאן בשביל להצחיק.

למרות שהיא נוטה להגזמה וכפייתיות יתר, "המשרד" מצליחה לא להעיק. היא לא חכמה מדי, לא טיפשה מדי, לא מתיימרת מדי ואפילו לא מודעת מדי. ההומור ממשיך להתבסס על חוסר טאקט, אובר-כנות מטרידה וסיטואציות משרדיות יומיומיות ומוקצנות. אה כן, כל טסטמוניאל הזוי מקודמו, כל מבט למצלמה חושף עוד פן פסיכופטי בכל עובד ועובד והפרקים נגמרים באותו חוסר לוגיקה או פאנץ' מטופש, לא תמיד בכפוף לעלילה. ועם כל רגע משפיל שאחד מהם עובר, גם בעיתות משבר כלכלי אפשר להבין שלא תמיד נורא להיות מובטל.

אבל כאן, יותר מכל קומדיה אחרת, דווקא בגלל היעדר עלילת מסגרת משמעותית, הכל קם ונופל על הדמויות. אפשר לומר ש"המשרד" היא אחת הסדרות הקומיות הבודדות שהצליחה לייצר כמות עצומה של דמויות רקע שאף אחד מהצופים לא היה רוצה למצוא אותן מפוטרות. וזו אולי הסיבה העיקרית שבגללה אפשר לבלוע עונה שלמה ברצף: אומנם סטיב קארל (מייקל), ריאן וילסון (דווייט) וג'ון קרסינסקי (ג'ים) מקבלים – ובצדק – זמן מסך גדול יותר, אבל במשרד הזה כל יתר הדמויות משובחות, צבעוניות, אנושיות, מצחיקות, אהובות ומעוררות רגש. נו, איך בוסים טובים אומרים בכל הרמת כוסית לרגל ראש השנה? כולם פה, בלי יוצא מן הכלל, תורמים לחברה. טוב, אולי לא בכל מקום זה נשמע אמין, אבל כשזה נוגע לדנדר מיפלין, זה לגמרי משכנע.

"המשרד", רביעי, 22:00, HOT3