בדיחה שהצמיחה זקן

איזה גבר לא היה רוצה להיות הזבוב על הקיר, כלומר הזית בקוסמופוליטן, של חבורת הבחורות של "סקס והעיר הגדולה" בזמן שהן מדברות על אורגזמות, נעליים והגברים שהן רוצות? איזו אישה לא היתה רוצה יום אחד להיות הזבוב על הקיר, כלומר הקוביה על השש בש, במשרד הפרסום של שדרות מדיסון, בזמן שהם מדברים על דוגי סטייל וכדורגל?

ב"מלחמת המינים", שפנפני הניסיונות עושים הכל כדי לעבור את הכביש למדרכה של המין השני רק כדי להשיג חיים טובים ופשוטים יותר, ללמוד ולהפנים את הלקחים ולחזור הביתה חכמים יותר. לשם כך, חמישה אנשים – שלוש נשים ושני גברים - מגלחים את בית השחי, מקצצות שיער, מגדילים חזה, מבליטות איבר מין מדומה. הניסיון להציג את התוכנית כמסמך חברתי בזמן שהיא נותנת במה לשיקולים המטומטמים למדי של משתתפיה, גורמת למשבר זהות מינית דווקא בתוכנית עצמה.

במקום שנתמקד בשני אנשים, אחד מכל מין, שיעשו מהפך אמיתי בחיים – כלומר לעומק, בלי חיבוקים ברחוב או תיקון פנצ'רים במוסך – התוצאה היא כיעור, בחורות עם זיפים, בחורים על עקבים, גיבנת גדולה על גבו של המין האנושי. בלי לרדת יותר מדי פרסונלית על האנשים האומללים והמסכנים שהחליטו להשתתף בניסוי, מדובר במהלך המטופש ביותר בחייהם – יותר מלהיכנס לווילה למשך חודשיים עם עוד כמה חסרי חיים או לשהות 52 יום באי נטול מזון ועמוס ברחשים. אחרי עבודה במוסך או חיבוקים ברחוב, סביר יותר להניח שהמהפך יושלם בכך שהמשתתפים יהפכו להיות א-מיניים.

הקונספט היה יכול להיות נחמד ברמה הדוקומנטרית, אבל בפועל זה נראה יותר כמו גרסה נועזת של "המהפך" עם אורנה דץ. אבל מה שמציק יותר מכל תוספת שיער או השתלת פין זו העובדה שהסטריאוטיפים שולטים כאן בכל פינה: הגברים נדרשים לבשל, לנקות ולדאוג לכל צרכי הבית, בדיוק כמו שנשים אמורות לעשות. הבנות אמורות לקלל במגרשי כדורגל, בדיוק כמו שגברים אמורים לעשות, מה שהופך את מלחמת המינים להיסטורית יותר מקרב רומחים בין פרוסיה לאוסטרו-הונגריה – כל כך עתיקה, כל כך לא רלוונטית.