לא זזים מהגולן

אומרים שיש בגולן רוח שמחרפנת אותך, שזורמת בצורה כזו שתוכל לחיות אחרת מכל מה שהכרת אם היית תושב תל אביב, למשל. משהו בחוסר הלחות המאוורר, בספייס הבלתי נגמר שיש מסביב, בבדידות, בפרטיות. אולי זו הסיבה העיקרית שהגברים של "תמרות עשן" הם שורה של סטלנים, כולל איש צבא מעושן מדי, קצין ביטחון משופם מדי וגבר דתי מחורמן מדי. כל אחד לחוד הוא שריטה עמוקה בראש של התסריטאי. ביחד הם נראים כאילו הורידו ראש אחד יותר מדי. ראש הנקרה.

מלבד הדמויות ההזויות יתר על המידה, העיסוק האובססיבי במקרא דרך שמות תנ"כיים ופסוקים נטחנים וכמה בעיות תסריטאיות בסיסיות, הכל ב"תמרות עשן" דווקא בסדר. הפתיח – פסקול של מאיר אריאל על רקע צילום ועריכה מקסימים – ארוז בדיוק כמו הסדרה. העלילה – 37 תושבי קיבוץ נעלמים בעקבות גורו רוחני – יוצרת ארומה דקה של מסתורין. ומכאן והלאה הכל מתקתק כמו שעון של בנאדם שאיבד אותו: איטי, כל כך איטי שלפעמים יבוא לכם לנער את אפרת בן-צור, לשלוף אותה מהמסך ולנעול לה פומה במקום העקבים. מצד שני, האיטיות הזו מדלגת על המועקה שבקיפאון העלילה, מצליחה במורכבותה ופתלתלותה לגרות את המוח ובעיקר אופיינית לתפיסת השאנטי הכללית וקשה לראות איך היה אפשר לעשות את זה אחרת. והכי חשוב – "תמרות עשן" מקורית, לוקחת בסיבוב כל סדרת דרמה ישראלית שעלתה על המסך שלכם בשנתיים האחרונות.

אוליבר סטון הישראלי

הבימוי של עודד דוידוף ("הכל דבש, מישהו לרוץ איתו") מדויק ומדוקדק, מוקפד ומסוגנן, והוא מצטייר מרגע לרגע כאוליבר סטון הישראלי. הצילום והנופים הירוקים והצהובים נראים כמו מקשה אחת וקשה להסביר איפה הצלם התחיל ואיפה הטבע המשיך. השחקנים, רובם לא מספיק מוכרים, עושים עבודה טובה, מתמסרים לתפקיד ואמינים למדי. צחי גראד, שי אביבי ויורם טולדנו עושים עבודה יפה בכל משפט שיוצא להם מהפה. אפילו אפרת בן-צור לא קלישאתית; אומנם שוב החוקרת העירונית מגיעה לפריפריה, אבל הרגע שהיא הסכימה שגבר יסייע לה עם המזוודה היה רגע מכונן שריסק את כל הקלישאות.

"תמרות עשן" היא פשוט הסדרה שחולצת את הפקק התל אביבי שנתקע על הנתיב השמאלצי-רומנטי של איילון צפון. פתאום, גם בלי רומן תל אביבי סוער של פגישה-התאהבות-בגידה-פרידה-התפכחות וחוזר חלילה, אפשר למצוא פה משהו מעניין, אנרגיות חדשות, אוויר אמיתי, כזה שיקשה עלינו להתפנות מהגולן. הסורים יהיו הרוסים.

"תמרות עשן", ראשון, 22:00, HOT3