לא מנהיגה. מצחיקה

אחרי הגבות הסוררות של משה נוסבאום, הבוצ'יות הכוחנית של שלי יחימוביץ', ההיפר-ונטילציה של ניצן הורוביץ והמונית של יונית, אין חיה חדשותית טבעית יותר שיכולה להתגייס לרשות המאפרים והכותבים של "ארץ נהדרת" מאשר רוני דניאל. האיש חי על התפר שבין בדיחה שחוקה לבדיחה שעדיין לא פוצחה עד הסוף. דובר צה"ל שלא מסנן ידיעות, רמבו שמשתדל להרעיל את דני קושמרו, חיתוך דיבור מהוסס – כל אלה הופכים אותו לשק החבטות של המלחמה החדשה בגרסת "ארץ נהדרת".

"רמבו דניאל" היה המערכון הכי מוצלח אמש ב"ארץ נהדרת", כי קל להתלבש על רוני דניאל והרבה יותר קל להזדהות עם הקונספט, להמציא שפה חדשה שהוא עומד במרכזה, לתפור לו אופי ימני, אוויליות קיצונית ומיליטנטיות מצמררת. בסך הכל זה משעשע – משחק מחשב שבו יד הנושאת מיקרופון של "חדשות ערוץ 2" מרססת באוטומט, שרשור של מאג על כתפו וצבעי הסוואה על חזהו, העמידה במבחן התוצאה (380:4 לנו). אלא שבימי מלחמה אלה, הסאטירה צריכה לדבר אחרת. "רמבו דניאל" מתלבש על רוני דניאל אבל מדגדג את סף הרגישות של מושא האייטם, לא בכאמת מתקשר עם הצופים.

היום, "ארץ נהדרת" היא האופציה היחידה שיכולה לצקת את העופרת מול המצב המורכב בדרום. מתוכנית דגל שכזו צריך לדרוש יותר, במיוחד משום שרוב הצופים מעורבים רגשית במצב וכשמחברים את פיסות הפאזל האנושי שממנו מורכבים אזרחי מדינת ישראל, מתגבש לו תצריף חידתי עוד יותר שסכום דעותיו עולה על סך חלקיו.

הצורך במישהו שידבר בשבילנו הוא לא פחות מצורך קיומי נפשי, כמעט כמו שמיגון הכרחי לשלמות איבריהם של תושבי הדרום ורצועת עזה. גיבוב מחורטט של פרשנים צבאיים שהולך מסביב ולא מדבר תכל'ס, לא מצליח לספק את הצורך הזה, אלא סאטירה חד משמעית ונוקבת – לא כזו שתתעלל פרסונלית ברוני דניאל, אלא כזו שתזעזע, תטריד, תבעט לנו בבטן.