‏‏כחול עמוק

כאילו כל החיים הוא חיכה לרגע שבו ייצא מתוך הקופסה החונקת שלו, יסיר את האיפור וישחרר את העניבה, פותח חיים יבין את הסדרה הדוקומנטרית שלו מהיכן שהכל התחיל, באולפן של מר טלוויזיה. קולו המתוכנת היטב מסקר עוד מקרי אלימות בין יהודים לערבים, אבל עכשיו, במקום לחלץ איברים, למתוח את השרירים ולתלות את הנעליים בדרך לפנסיה, הוא מחליט למעוך את ראשו בעזרת צבת אימתנית שכל אחת מזרועותיה רוצה נתח משלה; מצד אחד הוא מכתת רגליו ברחובותיה המטונפים של כל עיר ערבית אפשרית ומאזין לכל מי שרק רוצה לקטר, ומנגד הוא מצהיר באוזני אותם אנשים כי הוא דוגל במדינה יהודית דמוקרטית. עבור האיש שהיה עד לפני שנה הקול האובייקטיבי בכי ותיק בתקשורת, בהחלט מדובר במהפך.

בסדרת התעודה "תעודה כחולה", השנייה של יבין מאז "ארץ המתנחלים", הוא מדבר בגוף ראשון, כאילו מעולם לא עמד מול טלפרומפטר ממלכתי. האיש שנדמה כי המילה הראשונה שלו אחרי לידתו היתה "גבירותיי" והשלישית היתה "מהפך", מצליח ליצור מבט אישי, חם, מרתק ובעיקר הכי אמיתי שיש, על המלחמה המבעבעת בתוכנו בין הערבים ליהודים למרות שהנושא חבוט מכל הכיוונים. לפחות על פי שני הפרקים הראשונים, יבין לא מחפש פיתרון, אבל מבליט את הבעיות בזו אחר זו. והבעיות הן לא מדינה פלסטינית – כן או לא, אלא תחושת הקיפוח האישית של כל אחד מהאנשים שהוא פוגש בדרך כשהוא חמוש במצלמה. במקום סיסמאות, טיפול קוסמטי וניסיון דלוח לתאר את מה שכולנו מבינים, הוא מביא למסך את הזעם האישי של כל ערבי בפרק בראשון ושל כל בדואי בשני – עבודה סיזיפית, הורה שכול, מעבר מחסום, בידוק בנתב"ג, הבטחה אישית שלא קוימה. אותו זעם, שמכוון בימים אלה על אש בינונית, גורם לאירועי אוקטובר 2000 או עכו 2008 להיראות כמו משחק ילדים. במקום גפרור שידליק את פני השטח, יבין משמש כגפרור אחר, אשרי הגפרור שדלק והצית לבבות.

מפתיע לצפות בשעת טלוויזיה מרתקת שכזו למרות שאף אחד לא מועמד בה להדחה. אבל בצומת היהודים פינת פלסטין, אם האח הגדול לא יתערב מיד, יצוצו בכל מקום פטריות הרסניות בנוסח בובליל, כאלה שלא רק יחרבו את התרבות בישראל אלא את כל יושביה.

"תעודה כחולה", ד', 22:30, ערוץ 2