כוזר מכל המלך
אבי ביטר יכול היה להיות סמל תרבות, אייקון קאלט וגאון שוליים חתרני. אבל הוא בחר להיות בדיחה לאומית ואת עמית קלינג זה מרגיז. לכן, וגם בגלל שאין מספיק אוכל, אין לו כניסה לסוכה. זין על האושפיזין (חלק ב')
ינסו ככל שינסו, קברניטי ערוץ ביפ לא יצליחו למכור לי את אבי ביטר. בחודשים האחרונים הוא זכה לקמפיין תקשורתי מאסיבי, שניסה ספק להתאים את ביטר לסטנדרטים של הפריים טיים, וספק לגרום לנו לקבל אותו כדמות לגיטימית כפי שהוא. הבעיה היא שמאחורי האומץ הזה לא עומד יותר מדי: אבי ביטר הוא בטח לא גאון שוליים – אך באותה העת הוא גם לא מספיק גרוע ומעפן. למען האמת, הוא סתם חלטוריסט.
את הדיון במוזיקה שלו נשים בצד לרגע, מכיוון שבסופו של דבר את ביטר ניסו למכור לנו דווקא כיוצר קולנוע (כנראה שהבינו שאת המוזיקה אין בכלל טעם לנסות ולשווק). אבל ב"בוכה בגשם" או "קורבן האהבה" אין את השיק הטראשי יוצא הדופן שהפך, למשל, את סרטיו של אד ווד, מי שנחשב לבמאי הקולנוע הגרוע בכל הזמנים, לקאלט. הסרטים של ווד הם ביזאריים; הסרטים של אבי ביטר הם לא יותר מגרסאות של שעה וחצי לאופרות סבון ברזילאיות שמועתקות אל שכונת התקווה. מה באמת זוכרים מ"אבי ביטר חי בסרט"? את פנינת הלשון "כוזרים". שיהיה. סרטיו, וזו האמת המרה, הם לא מספיק גרועים כדי שיהיו כל-כך-גרועים-שהם-טובים. הם פשוט גרועים. במובן הכי לא מתחכם של המילה.
אבל יותר משאני לא רוצה להכניס לסוכתי את אבי ביטר, אני לא רוצה להכניס אליה את צוות צלמי הריאליטי שבטח יתלוו אליו, ולא רק בשל העובדה שהם יחסלו את מעט הכיבוד שאבי ישאיר. הרי ב"אבי ביטר חי בסרט" הם לא רצו לפתוח לנו אופקים על הקולנוע המזרחי כאופציית תרבות אלטרנטיבית. אם היו רוצים לעשות זאת, היו לוקחים מישהו שיודע להתבטא, כמו ימין מסיקה (אני נשבע שאינני ציני, הבן אדם יודע לדבר). ביפ רצו להעניק למדינת ישראל מישהו ללעוג לו, וביטר קיבל עליו את התפקיד בשמחה. בין אם הוא עשה זאת במודע, בשביל הכסף (כפי שניסה לטעון בשלב מסוים) ובין אם באמת לא הבין שעובדים עליו – התוצאה מבזה, שפלה ומעציבה. גם אם ביטר חושב שהוא עבד על ה"כוזרים", בסופו של דבר הוא רק היה שותף לבדיחה שלהם על חשבון האנשים שהוא, לדעתו, מייצג.