"האח הגדול" סיכום שבוע #2

ריקוד המכונה: את ריקודיו של לאון מדי בוקר בהשכמה כולנו מכירים ומוקירים. בזכות חוש ההומור שלו, יכולות מוטוריות לא רעות בכלל ומתיקות ילדותית שלא מביאה את הסעיף, הענטוזים היומיים שלו הפכו לסוג של אטרקציה, לפחות עד שאיתי הצטרף אליו. אם לא הייתי יודעת שאיתי אכן עובד בקרקס, אחרי המחזה מעורר הפלצות שלו מפזז בחדר השינה, הייתי שולחת אותו לשם ללא דיחוי. אין מקום לכזו התנהגות בקרב בני אנוש רגילים. פשוט אין. במה שנראה כמו התקף אפילפטי חריף של מדוזה, רקד (או איך שתבחרו לקרוא לזה) איתי כמו מי שזיקוק הובער בישבנו. לא הייתי מתייחסת לתמונות הקשות הללו אם מר זיו היה חושב שיש לו במה להתבייש ושם קץ לביזיון. אך נהפוך הוא. כמו רקדן כלובים על ספידים הוא המשיך ללא הרף לבצע את אותו רצף עוויתות מגונות שהכאיבו לעיני עד זוב דם ולא חס על הצופה התמים שנקלע למערבולת הזוועות הזו. תזכירו לי שוב, למה לא מדיחים אותו?

הוא לא רק דוקר: אחרי פיאסקו קרן-ערן שהביא בסופו של דבר להדחתו של צינוריקו, אי אפשר להאשים אף אחד מדיירי הבית על שמירת רגשותיו ותאוותיו לעצמו. בעוד ונסה (שעדיין מתאוששת מדחייתו של צבר) ואיתי (שעדיין מתאושש מהפסקה הקודמת) מפלרטטים בוולגריות בוטה, שפרה וצבר עושים חשק לניסיון נוסף בזיווג על הסט. החוזרת השכלתנית בשאלה וסרבן החיזורים הנודע מבלים יותר ויותר זמן יחד בשיחות עמוקות ומבטים נוגים שעושים לנו חשק לשלוח אותם לשעת התייחדות בחדר האח הגדול. אחרי שדחה את ניסיונות הכפייה של הגברת ונסיה והבהיר שהוא לא כאן כדי להתערבב, נדמה ששיף הצליחה לסדוק את השריון של צבריקו ולמרות שיותר כיף לקטול, דווקא מתחשק לי לפרגן.

מחזבל: החבר'ה הולכים ומאבדים את זה. עבר כמעט חודש והשעמום מכרסם. זה לגמרי לגיטימי למצוא דרכים לשעשע ולהעסיק את עצמך כשאתה כלוא בבית קרטון עם אנשים שנכפו עלייך ואין לך ספר, DVD או פלייבוי לרפואה. מותר לשיר, כן לשיר! אבל מה שאסור לעשות, רנין, זה לשיר את אותם שני שירים כל הזמן, מסביב לשעון, בלי הפסקה ובלי קשר לנעשה. העוול שנעשה למחזמר גריז על ידי פיאסקו הריאליטי של רשת בטל בשישים לעומת ההתעללות השיטתית של מיס Narrow Minded בלהיטים Hopelessly Devoted to You ו-Grease Lightning. הקוראת אוליביה ניוטון ג'ון מתבקשת להצטייד בעורכי דין, רנין, האח הגדול מעדיף אום כולתום אז לכי על זה בכל הכוח, ולאון, תפסיק בבקשה לשתף איתה פעולה.

מה זו אהבה? לבובלילה היה שבוע לא קל. ההתנהגות הבהמית שלה שוב קירבה אותה כפסע מן ההדחה ולפתע, אחרי כמעט חודש, ג'ני (מחצית מצמד הפקאצות הבלתי נלאה - ג'נין) פתחה עליה ג'ורה מזרח אירופאית לתפארת והאשימה אותה בברבריות סטייל ימי הפוגרום. כנראה שלכל בובליל יש את סף השבירה שלו ועינבוש' הבינה פתאום שיש מי שלא אוהב אותה. לראשונה בחייה מסתבר. היא פרצה בבכי ובלי פחמימה שתנחם אותה הסבירה לאשר מבעד לדמעות ברהיטות האופיינית לה: "מגיל אפס לא הלכתי למקום שלא אהבו אותי". אל דאגה בובלילה יקרה, אוהבים גם אוהבים. ובאשר לך, ברבי ג'ני, ברור לחלוטין שהעלית הילוך מפני שהבנת שנוכחותך האנמית בבית היא בעוכרייך, אבל עשי טובה, תיטפלי למישהו בגודל שלך. ואני מתכוונת לזה מילולית.

גדי בחלב אמו: נקנח עם פינת הלשון של מחייה השפה העברית מר יוסף "הדורבן" בובליל. יוסי, כך עולה משיחות שהוא מנהל עם דיירי הבית השונים, לא בוטח באנשים. הוא מאמין בלשמור אנשים במרחק מסוים ואף חושב שכשיש לך משהו להציע, אנשים רוצים בחברתך וכשהבאר מתרוקנת, הם נוטשים. פילוסופיות חיים עמוקות, אין ספק. אך כשזה בא מבובליל, התובנות הללו זוכות לנופך שונה לחלוטין.

"כבדהו וחשדהו, ואם לא – למנגל". קניבלזם עשוי להיות הצעד הבא בשלבי המתחרפנות המתקדמים של הדיירים. בובליל, תן דוגמא.

"כשיש לך שוקו, הם באים אלייך. כשנגמר השוקו, הם הולכים לחפש שוקו במקום אחר". אלגוריה על חברות, נאמנות ומה שביניהם. מובאת לכם באדיבות יוסי בובליל ומועצת החלב.

סיכום השבוע שעבר