ליטל איטלי

כשחושבים על זה בעצם, אף קהילה אחרת מקהילות המהגרים של אמריקה לא היוותה בסיס לז'אנר קולנועי ממש. שהרי בתחילת המאה ה-20, עם הולדתו המתמשכת של הקולנוע, הגיעו לאמריקה בד בבד גם גלי מהגרים אדירים ונוצרו קהילות לאין ספור: רוסים, אירים, יהודים, פולנים, יוונים. הן ייצרו טיפוסים, הן הבהיקו ייצוגים, הן השפיעו והושפעו, נטמעו והתבדלו- אבל לא יצרו 'אומת- ייצוג' חדשה כמו האיטלקים, שבארה"ב פשוט פיתחו ייצוג כה מורכב מחד וכה אטרקטיבי לצופה מאידך, שהוא הוליד עימו ז'אנר חדש.

סרט הגנגסטרים נוסד באופן מסורתי סביב 3 סרטים מראשית הקולנוע המדבר: "פני צלקת" (המקורי, עם פול מוני), "אויב הציבור" (עם ג'יימס קגני), ו"קיסר קטן" (עם אדוארד ג'י רובינסון). הם, אומנם, לא היו 'איטלקיים' באופן בלעדי- לא בליהוק ולא בדמויות- אבל עוד לפניהם ובטח שאחריהם נקבע האיטלקי כמאפיונר ולא בכדי. אבל מעבר לארכיטיפוס קולנועי, התגבש סביבם ז'אנר מובחן- תפיסה קולנועית מקיפה, עם תבניות, קלישאות, מלאי דימויים, קאנון קלאסי- מובחנים לחלוטין.

די מדהים לחשוב, בעצם, כמה האיטלקיות היא בעצם לב ליבו של ז'אנר הגנגסטרים: לא רק המבטא, הליהוק או הרקע- גם הסגנון, העיצוב, המצע הרגשי, המנגנון העלילתי- רכיבי הז'אנר הם איטלו-אמריקאיים למשעי. ולא שאין עדויות אחרות לגן-העדן-למהגרים אשר עומדות במרכזם של סרטים: הקהילה האפרו-אמריקאית הולידה את סרטי הבלקספולטיישן ומצאה את פורקנה ביצירתו של ספייק לי; פליטי גרמניה בשנות ה- 40' חוללו את המעבר הדראסטי ל'פילם נואר', כז'אנר וכנטייה אסתטית ששורשיה נעוצים באקספרסיוניזם המרכז- אירופאי; יהודים עמדו במרכז סרטים על פרשיות אפליה עד שאף התהוותה סביבם סוגת ה"סרט המשפחתי" של וודי אלן פינת "יומן חוף ברייטון", אלא שזו אופיינית גם לקהילה היוונית, למשל. האיטלקים, לעומת כל אלה, הם ללא ספק הקהילה ה'קולנועית' ביותר בנדבכיה האתניים של אמריקה, עוד הרבה לפני "הסנדק".

"מאפיונרים בשמי הוליווד" מנתח את מרכיבי ומאפייני הקשר הזה בעיקר בשיטת 'ראשים מדברים' עם גיבורים בולטים שלו: ג'ון טורטורו, סוזן סרנדון, בן גזארה ומריסה טומיי- אלה ועוד נותנים מחוות דעתם ומניסיונם בעיר הסרטים תחת האתוס האיטלקי הכבד. הוא לא מתלונן על קיפוח או מוחה כנגד ייצוג מעוות- אלא פשוט מתבונן בחבילה השלמה: ז'אנר אתני למהדרין- במדינה ללא עם, ובעיר ותעשייה המדחיקות סממנים אתניים. הדיון לא מעמיק או מחודד כפי שיכול היה להיות, ובהחלט בולט המחסור בחבורת סקורסזה ושחקניו, אבל הפואנטה עוברת היטב. קאפיש?