סייבינג טרייס

היא מספרת שתמיד רצתה לבקר בישראל וכשב-yes קנו את תכניתה לשידור, קפצה על ההזדמנות להגיע. "הם היו בין הראשונים שממש הבינו את הקונספט ואני חושבת שזה פורמט שיכול לעבוד מצוין אצלכם", היא אומרת לי בראיון שקיימתי איתה ומיד מתנצלת על כך שהשפעותיה הן רבות מכדי שתוכל למנות וזה אכן ניכר בתכנית. "אני מושפעת מאוד מכל אובססיית הסלבריטאים שקיימת כיום, כל אחד רוצה להיות בטלוויזיה, זה פשוט לא ייאמן בעיני. ובאותה מידה אני מקבלת השראה מדמויות וקבוצות בחברה האמריקאית". אפרו-אמריקנים, מתברר, אהובים עליה במיוחד. "הם מלאי חיים וחמימות", היא מסבירה, מה שמאמת את העובדה שאחת הדמויות האהובות עליה (וגם עליי) היא שאנל מונטיסילו סלקטורית בשדה התעופה מלאת אטיטיוד ופלפל. במהלך שיחה איתה אולמן דוחפת חיקוי בכל רגע אפשרי, עונה על כל שאלה בסבלנות ואריכות וניכר שאין נושא שהוא טאבו מבחינתה, אולי בגלל שהיא בריטית וכידוע, בריטים לא מתים, רק מתקשחים. כשהיא מדברת על הדמויות אותן היא מגלמת יש ברק מדבק בעיניה. כל שאלה זורקת אותה לעולם אסוציאציות משלה והופכת את הראיון לשיחה חברית עמוסת דאחקות.

מי שיצפה בתכנית בישראל, לא יוכל שלא להיקרע מצחוק מהחיקוי של אולמן לרנה זלווגר, "היא כל כך ראויה לחיקוי", אומרת טרייסי, "אני לא מבינה איך לא עשו אותה קודם". גם הלן מירן, ג'ודי דנץ' וכאמור דיוויד בקהאם זוכים לכבוד המגיע להם. "אף פעם לא אחקה דמות שאני לא מוצאת בה משהו שאני מסמפטת. זה תמיד מגיע ממקום של חיבה ולא רוע או לגלוג", אומרת אולמן. אך למרות כשרונה, שעליו אין כל עוררין, התכנית של אולמן עוסקת גם בנושאים ובתופעות שהם אמריקאים למהדרין וקהל ישראלי, שאינו מעורה בחיי היומיום בארה"ב שרוצה לראות חיקויים של אולמרט ומשה מ"הישרדות" על המסך שלו, עשוי להיתקל בקשיי קליטת המסר שהקומיקאית הדגולה הזו מנסה להעביר.