הטובים לטיס

יצא לכם לטוס פעם לחו"ל? יופי, אז בטח גם יצא לכם לנחות בנתב"ג בחזרה. רגע אחרי שהדיילות נועלות לכם את השלפוחית והקברניט מתחיל לחפור, אתם מבחינים במטוס שלכם מתקרב לקרקע באותו קצב ואותו קוואץ' בבטן של התמנון מהלונה פארק, כלומר לא כזה נורא. הגלגלים נוגעים במסלול, אחר כך מקפצים פעם אחת, פעמיים, מיני התקף לב, רבע שלשול, ורק אז אחד הרגעים הבלתי נסבלים של הנוסע הלא ממש מתמיד נגמר כאילו לא היה. ואז דיוטי פרי, פאקטים, מכס, מאבדים את המזוודה והכל נשכח עד הטורקיה הבא.

אותו רגע מבעית המתרגש לבוא לעולם בשלהי כל טיסה הוא בדיוק התחושה שצפייה ב"טיסת הקונקורד" יכולה לגרום לכם. לכאורה, מדובר בעוד קומדיה מטופשת שעוסקת בזרים שרוצים לעשות את אמריקה, הפעם שני ניו זילנדים (מכירים קנגורו? אז השכנים). לכאורה, מדובר בעוד שיח עילגים של שני לוזרים שיכולים לשגל את המוח אבל גם ליצור אצלך אמפתיה. לכאורה, עוד חיים משעממים שמסתכמים בדירה מעופשת וניסיונות לזיין.

אבל כל זה לכאורה, רק לכאורה. כבר מהפתיח האינפנטילי והמונוטוני, אך גם מפתיע וממכר (שמונה פעמים בלופ!) - שבו הלוזרים צועדים, מתופפים בסכו"ם ונותנים בבס בדיוק בקצב שנשמע ברקע, בזמן שהספסלים והעצים שמאחור נותנים בקידה - אפשר להבחין שיש ב"קונקורד" משהו באמת מגניב.

כשג'מיין קלמנט וברט מקנזי, יוצרי הסדרה שגם מככבים בשמם האמיתי, הופכים סצינות שלמות לטלזמר (כמו מחזמר, רק בסדרת טלוויזיה), בעזרת מוזיקת פולק דאנס מונוטונית ומשעשעת, אפשר להכריז שמדובר ביציאה מבריקה עם פוטנציאל (מה זה פוטנציאל, באמריקה זה כבר קורה) להיות אחד מלהיטי הקאלט הגדולים של השנים האחרונות. ג'מיין וברט המציאו שפה (שרים שירים עם מסר המשולבים בתוך העלילה במסווה של נונסנס), הבעה (הם לעולם לא מחייכים) ועולם שלם (סוכן שהוא גם שגריר ניו זילנד, מעריצה בודדה ושאר דמויות משנה היסטריות אחרות) מקורי, פשוט וגאוני. הנונסנס שלהם עמוק כמו התובנות של איליין. הכימיה המעוותת של השניים היא הזוגיות הכי מעוררת קנאה שראיתם על המסך מאז וויין וגארת'. הטיסה שלהם היא משהו בין אותה המערבולת בבטן כשהמטוס נוגע בקרקע לבין נחיתת אונס. והו, כמה שזה נעים.

טיסת הקונקורד, ראשון, 22:30, Xtra HOT