בית-ספר לרוק

נתחיל בשורה התחתונה: Seven Ages of Rock (שב – yes תירגמו באופן מוזר ל"תולדות הרוק") היא הנאה צרופה. מצאתי את עצמי בולע את כל שבעת הפרקים (ארבעים ושמונה דקות הפרק) ביומיים. לאלה מכם שיש "יס מקס" והרבה סבלנות, אני מציע שישקלו לעשות זאת. לאלה שלא, לא נורא - יש גם יתרון בלקחת זמן בין הפרקים, לפתוח רדיו או להקשיב לדיסק ולנסות לחשוב מאיפה הגיע האמן הזה, מה השורשים שלו, באיזה עידן רוק של הסדרה הייתי ממקם אותו? אלה שאלות שמבקרי מוסיקה ושאר מוסיקולוגים מתחבטים בהן באופן קבוע ומרגישים נוח לעשות זאת בגלל המטען ההיסטורי, היקף המידע ושעות ההאזנה שהם הקדישו לאלפי אלבומים. לרוב חובבי המוסיקה אין את המטען הזה, אבל אחרי צפייה אחת בכל הסדרה הזו (עדיף שתיים), זה יכול להשתנות. BBC, בשיתוף VH1 Classic, יצרו סדרה שההצלחה הבולטת שלה היא היכולת לספר את סיפור התפתחותו של הרוק. ההשתכללות, ההתמסחרות, מהות הקיום שלו – באופן קל להבנה ומרתק. הסדרה יוצרת דיון מוסיקלי בכלים פשוטים ונותנת לצופה תמונה רחבה וחכמה על זרם המוסיקה החשוב ביותר של העידן המודרני.

מה שהופך את "תולדות הרוק" לסדרה מרתקת אלה גם הבעיות שלה והדיון שהן יוצרות. טוני היגינס, אחד מיוצרי הסדרה, הסביר שהמטרה של היוצרים היתה לעשות סדרה שלא הולכת בכל הנתיבים הברורים של סיפור הרוק. הפתרון היה חלוקה של התפתחות הרוק ל-7 זרמיםמגמות מרכזיים. כל פרק נפתח עם אמן אחד (או להקה), שמייצג יותר מכל את התפתחות הזרם. לרוב, סיפורו המוסיקלי משלב בתוכו את סיפור הפרק כולו. התוצאה היא שאמנים ענקיים נותרו על רצפת חדר העריכה. לדוגמא, הפרק שעוסק בהולדת הרוק, שמתחיל ב-1965, לא מזכיר את ריצ'ארד הקטן, צ'אק ברי, אלביס, הביטלס וג'ימי הנדריקס (הוא זכה לדגש רב בגרסה הבריטית, אבל נחתך מהגרסה שהוקרנה בכל העולם בגלל בעיות זכויות יוצרים). בפרק על רוק האיצטדיונים מזכירים את לד זפלין בהתחלה אבל חולפים עליה כל כך מהר, שלהקה כמו פוליס מקבלת הרבה יותר דגש. הפרק האחרון, על הולדת האינדי והבריטפופ, מסתיים בלי איזכור ללהקה החשובה ביותר שצמחה בבריטניה בשנים האחרונות – רדיוהד.

התוצאה מוזרה במידה רבה, בעיקר בגלל שהיא שונה מכל סדרות וסרטי הרוק שאנחנו מכירים. אחרי שמתגברים על ההפתעה הראשונית ומפסיקים לספור כמה להקות חשובותמשפיעות לא נכללות בסדרה – אפשר ליהנות מיתרונות הגשת הסיפור, שחורגת מנראטיב הדוקו-רוק הקלאסי. בסדרה הזו הרולינג סטונז, קרים והקינקס מקבלות הרבה יותר דגש, שוודאי היה מופנה לעבר הביטלס, אילו היו שם. בלק סאבת', אוזי אוסבורן, ספרינגסטין ופוליס מרוויחים מהעובדה שחלקה של לד זפלין צומצם. סצינת המוסיקה הבריטית לדורותיה מקבלת דגש רב יותר, גם בניתוח ההיסטורי ומעניקה כמה תובנות שונות מהמקובל. כך לדוגמא כשרוג'ר דלטרי מ-The Who מתייחס לוודסטוק ואומר ש"אני יודע שעבור רוב האנשים זה הרגיש כמו התחלה של משהו, אבל בשבילי זה היה הסוף".
למרות – ובגלל כל אלה – שבעת הפרקים הם כיף גדול. היקף חומרי הארכיון, הראיונות המגוונים, ההשקעה בויזואליה והניסיון לספר את סיפור הרוק מנקודת מבט שונה יוצרים סדרה שתרתק גם כאלה שיישאבו למנהרת הזמן של הרוק בפעם הראשונה וגם כאלה שצפו בסדרות דומות בעבר.
והערה אחרונה: לצד השבחים ל"יס" על הרכש האיכותי, קשה להבין מה עבר לאנשי הלווין בראש כשתירגמו את שמה ל"תולדות הרוק". זה תרגום מטעה שגם יוצרי הסדרה ודאי לא היו מסכימים לו. הסדרה כולה עוסקת באנשים מוכשרים ומלאי יצירתיות, חבל שביס לא שאבו מהם קצת השראה בתרגום השם לעברית.

"תולדות הרוק", yes דוקו