שורשים

כשאורי רוזנווקס הגיע לרהט, הוא בסך הכל רצה ללמד נשים בדואיות איך ליצור סרטים תיעודיים. סביר להניח שהוא לא חשב שהוא מניח מטען חבלה רב עצמה מתחת לחברה הבדואית, אבל התוצאה היא "החוג לקולנוע" ששודר אמש (ש') בערוץ 10, אחד הסרטים הרגישים והקשים ביותר לצפיה שנעשו כאן לאחרונה.

הבדואים השחורים הם קהילה נפרדת ברהט, והם מתגוררים בשכונות שונות מאלה של הערבים. יש לכך סיבה, שלא מרבים לדבר עליה. קבוצת הנשים שאיתן עבד רוזנווקס ידעה מעט מאד על מוצאן, אבל היו רמזים. דרך לימודי הקולנוע, רוזנווקס וקבוצת הנשים הבדואיות השחורות חקרו את עברם של הבדואים השחורים בישראל, ויצרו את עבודת השורשים הזו המוסרטת.

סחר עבדים מתמשך

העבדות וסחר העבדים נחקרו לעייפה במערב. אין עיר בדרום ארצות הברית שלא תיעדה את שוק העבדים שלה ולא הנציחה את המתים. מאד לא פוליטיקלי קורקט להזכיר את העובדה שסחר העבדים בוצע בעיקרו על ידי ערבים, שהוא קדם לסחר העבדים האמריקני ושהוא נמשך גם אחריו - למעשה, עד ימינו.

ערב הסעודית ביטלה את העבדות רק ב-1963; העבדות עדיין קיימת בניז'ר; ואף שסודאן ביטלה את העבדות רשמית, ההתנגדות הנואשת של השחורים לג'יהאד בדארפור נובעת, בין השאר, מהעובדה שהעבדות עדיין קיימת בסודאן, למרות שהיא בלתי חוקית. לפחות 11,000 סודאנים דרומיים נחטפו ונמכרו לעבדות בעשרים השנים האחרונות. בין 650 לספירה ו-1900, מכרו הערבים בין 11 ל-18 מיליוני אפריקנים; רבים, רבים מהם לא שרדו את המסע. מספר השחורים שנמכרו לארצות הברית, בהשוואה, הוא כ-645,000.

מקורם של השחורים ברהט הוא ככל הנראה בסודאן או באתיופיה. סוחרי עבדים חטפו אותם - אחד המרואיינים מתאר אגדה על פיה החוטפים התמקדו בילדים, ונהגו להחביא אותם בבתי קברות - ומשם הביאו אותם אל נמל כלשהו לחופי הים האדום. מכאן התפצל המסע, רוב העבדים הובלו מזרחה אל חצי האי ערב, ואחרים הפליגו צפונה למצרים. אלו מהם ש"עברו את התעלה ממצרים" נקנו על ידי שבטים בדואיים, ומצאו את דרכם לנגב.

המילה הערבית לשחור היא עבד

תחילה הנשים השחורות ברהט, צאצאיות העבדים השחורים, מנסות להתכחש למוצאן, במיוחד לעלבון שבהכרה בהיותן רכוש קנוי. כשילדה מרואיינת כשהיא אוכלת קרמבו, ונשאלת מה היא אוכלת, היא אומרת בעברית, 'קרמבו', ואז את שם הממתק בערבית. אחת הנשים מתרגמת את הביטוי כ"ראש שחור". רוזנווקס מוחה: זה לא מה שהיא אמרה. הילדה מבהירה: היא אמרה "ראש עבד". אחת הנשים מסבירה שהמילה הערבית לשחור היא "עבד".

מורשת העבדות חיה ונושמת גם היום. הקהילה הערבית ברהט ממעטת להתערות בקהילה השחורה. מג'ד אל כמלאת, מנכ"ל עמותת "צעד קדימה", מתאר את הסטריאוטיפים שהקהילה השחורה נאלצת להתמודד אתם מצד הקהילה הערבית של רהט: טענות שהם "גנבים", "עבריינים", "מופרעים". וזאת מעבר לעובדה שהמילה הטעונה "עבד" עדיין משמשת בערבית לציון שחורים - מילה שהשחורים נאלצים לשמוע מדי יום, ושמזכירה להם את עברם.

הסוגיה הטעונה ביותר היא נישואין. מנהיג שחור קשיש ברהט, טוען באזני הנשים "שלא צריך לעשות להם חשבון, אנחנו חופשיים, לא כמו פעם". אלא כשהוא נשאל מה היה קורה אם היה מבקש את ידה של אשה ערביה, הוא מגיב בתנועת יד חד משמעית על צווארו.

קרוב משפחה של אחת הנשים, רשאד אל עביד, נמלט מישראל לבריטניה לאחר שהתאהב באשה ערביה. הוא נישא לה, אך השניים נחטפו והוא אולץ להתגרש ממנה. אם יחזור לרהט, הוא יהיה בסכנה. הוא אומר בזעם ש"הם לא אומרים אפילו 'איך שחור מתחתן עם לבנה'; הם אומרים 'איך עבד מתחתן עם חופשיה'". אל עביד מתכנן לשנות את שמו - "שנאתי שקוראים בשם שלי" - מיד לאחר שיקבל מעמד פליט ואזרחות בבריטניה. בבקשת הפליטות שלו, הוא ציין שרודפיו רואים בכל השחורים עבדים.

ראש עירית רהט מכחיש את קיומה של הבעיה. אין גזענות, הוא אומר, אבל ממהר לסייג: "אני שמרני. אם מישהו רוצה להתחתן, אז יש מנהגים מתאימים. האשה היא כמו נייר סיגריות, כל דבר יכול לפגוע בה. אני לא אסכים לחתונה של מישהי, אם ההורים שלה לא מסכימים".

הסרט מתחיל ומגיע לשיאו בכוכי העבדים של זנזיבר, אי סחר העבדים הידוע לשמצה, דרכו עברו ככל הנראה, כמה מהשחורים החיים היום בישראל. לרבות מן הנשים, זו חוויה קשה; רבות מוחות דמעה. אבל הסרט הוא מעשה של שחרור, והדבר ניכר. בעלה של אחת הנשים מאיץ בה להשלים את הסרט; הוא רוצה שהסיפור יופיע בטלוויזיה. אמש זה קרה.