די לכיבוש

אין מנוס - כדי שהיה לנו תעשיית טלוויזיה חיה ונושמת אני זקוקים לבני אדם על המסך, או כמו שקוראים להם היום- טאלנטים, והמהדרין יוסיפו "מולטי טאלנטים". לכולם כוונות טובות, חלקם אפילו מצליחים להתחבב עלינו, אבל גם השנה נתקלנו על המסך ביותר מדי גורמים מעיקים שהופיעו מולנו שוב ושוב ולא הבינו מתי צריך לקחת מרחק.

אנחנו לא תמימים- ברור לנו שרובם כאן כדי להישאר, ושהמונח "אובר אקספוז'ר" לא ממש מובן ליצור הטלווזיני המצוי. ובכל זאת, היינו שמחים לקחת נשימה קלה ב-2008 מכמה אנשי מפתח בולטים.

השועלים הוותיקים

יש אנשים שלא משנה מה יקרה - תמיד תהיה להם עבודה בטלוויזיה. גם השנה גילינו שזה לא בהכרח טוב, וכי במקום להוות מוקד של קונצנזוס שניים מעמודי התווך שלנו: יאיר לפיד ודודו טופז, לא מפסיקים לעורר אנטגוניזם.

לא ברור איך קרה הדבר בדיוק, אבל יאיר לפיד, שהיה פעם אחת האושיות היותר אהובות במדינה הפך להיות דמות מושמצת באופן די קבוע. לא תרמה לזה העובדה שהוא מכר את האינטגריטי שלו עבור קמפיין בנק הפועלים המדובר, אז הבנו כולנו את מה שלא רצינו לדעת – גם לפיד לא קונה עם אידאלים במכולת. אבל כשמצרפים את זה למהדורת החדשות שהוא עומד להגיש, זה כבר עומד לנו בגרון.
יש דברים שצריך לדעת לומר להם "לא", כן?

המהדרין אף עקבו אחר תכניתו הבלתי מתפתחת השנה, אחר העובדה שליהיא לפיד פימפמה למוות את עניין "החזק שלי", הדוחה והמתקתק, ומתכוננים למופע המוסיקה (?) שהוא מעלה עם רמי קלינשטיין, תמיד והלהקה. התוצאה ברורה: יש דבר כזה, יותר מדי לפיד.

הייתם מצפים אולי שכמו פראיירים, גם הסלבריטיז ושאר מגלגלי התעשייה יתחלפו, אבל לא כך הדבר – הם רק מורידים פרופיל לעשר דקות, וכבר חוזרים מחוזקים כמו וירוס השפעת מן הדלת האחורית.

עוד לא הספקנו להתגעגע, שלא לומר להתגבר על הטראומה הקודמת והם שבים כדי לנשוך לנו בכתף הרייטינג החשופה. גם הבלתי נלאה, דודו טופז, לא הצליח להתגבר על עצמו ושב להעיק, לא פעם כי אם פעמיים, פעם ב"דודו מחפש אהבה", ושוב ב"בובות". זה הזמן להגיד, שאמנם צריך להדור פני זקן, אבל אין לנו כוח יותר לדוד שצובט חזק מדי בלחיים. ד"ש לגולו, קח את הכסף ונפוש בקאריביים.

המתאמצים עד כאב

אבי גרייניק תמיד נתפס אצלנו כחלק ממגמה יותר רחבה, ואם לדייק – נווה חמציצים", שם היה לו את עידן אלתרמן שנכנס בדיוק רגע לפני שגרייניק הגזים. עכשיו, כסייד קיק המוסיקלי של ליאור שליין, גרייניק מתפרע ואין אף אחד שיאמר לו שהנה זה נהיה פחות מצחיק ויותר מעיק.

לא טוב הליהוק הזה, לא לקריירה של גרייניק ולא לסבלנות של הקהל והפעם קצת חבל לנו – כי דוקא אהבנו את הגלגול הקודם, וזה הנוכחי, הוא איך לומר – קצת פאתטי.

את יובל סמו אנחנו דוקא מחבבים, דמויות של לוזרים עם מודעות עצמית תמיד עשו לנו משהו בליבנו הגיקי. אבל גם סוכר צריך לדעת כמה להוסיף – ויובל סמו חרך תוך שנה את המסך יותר מדי פעמים, כמעט באותה הדמות.

השנה ראיתם את סמו ב"חדשות מפתיעות"; "אולי הפעם"; "החברים של נאור"; "ארץ נהדרת", ובטח שכחנו משהו. אבל מובטח לכם שאם תלחצו על כפתור שאינו כפתור הכיבוי בשלט, תוך דקה שתיים תיפלו על סמו. תשאיר לנו משהו להתגעגע אליו, בנאדם.

הבלונדיניות הקולניות

פעם בלונדיניות היו שקטות, נחבאות את הכלים, ואם הן אמרו משהו - זה היה רק כדי להצחיק אותנו עם חוסר הבינה שלהן. השנה קיבלנו בלונדיניות אינטיליגנטית, אחת מכל מגדר, ונאלצנו לשלם מחיר יקר.

מיה דגן היא תופעה, גל צונאמי מתפרץ של אנרגיות וגם כישרון. ובכל זאת בשנה האחרונה היא הצליחה להיות יותר מרגיזה ממוצלחת – האיפוק המסויים והצניעות שהיו לדגן בתחילת דרכה, כסייד קיק השמנמנה והמתוקה של נינט בעונה הראשונה של "השיר שלנו", נעלמו יחד עם הקילוגרמים שהשילה מעצמה בקצב שלא בייש אפילו את נינה. דגן מיתגה את עצמה כפקאצה ב"מועדון לילה", והיה נראה שהיא באמת ובתמים עולה על העצבים של רמי הויברגר, וגם שלנו. קצת לשתוק ולהוריד פרופיל לא היו מזיקים בכלל לבחורה, ואז נשמח לקבל אותה מחדש.

מיקי בוגנים כבר חצה מזמן את הקו שבין ספר , (או.קי. מעצב שיער), ובין טאלנט, למרות שלנו לא ברור מה הטאלנט בדיוק. ככלות הכל, אוחצ'ות משנשנות יש כמו מים. בכל זאת מאיזו סיבה עלומה, השתחל בוגנים לפריים טיים שלנו, ובדיוק כשהוא כבר נהיה גדול מכדי להתחכך במחוכים של אודטה, הוא הגיע לעצבן בפרסומת ל"מחסני תאורה". אנחנו אישית כבר לא קונים אפילו נורות יותר, רק מהבהלה שבוגנים יסתכל לנו על התחת.