אוקטובר האדום

סרטו החדש של מויש גולדברג, "מיליון קליעים באוקטובר" אינו מביא, מודה גם הבמאי, חומר שלא פורסם קודם לכן. הוא מתמקד בסיפור שכבר סופר, אבל שרובנו העדפנו להתעלם ממנו: הצורה שבה הוציאו צה"ל וראש הממשלה דאז אהוד ברק את ישראל למלחמה שטרם הסתיימה מול הפלסטינים, האינתיפאדה השנייה.

זהו סרטו השלישי של גולדברג, בן 31, והפוליטי ביותר מביניהם. הוא מתחיל בסצינת ההתגוששות המפורסמת בין ברק וערפאת בקמפ דיוויד, ועובר משם הישר לספין המוצלח ביותר של ברק, טענת ה"אין פרטנר" שלו ולמלחמה שבאה אחריה. כפי שגולדברג מציין נכון, שבע שנים לאחר מעשה, אהוד אולמרט עדיין צריך להיאבק באותה הטענה של ברק, ולהכריז שדווקא "יש פרטנר".

הסרט נותן תחושה קאמרית מאד. כולו מורכב מ"ראשים מדברים" ותמונות הפעולה הנדירות שבו – המון פלסטיני זועם, חיילי צה"ל יורים – לקוחות כולן מארכיוני הטלוויזיה מהתקופה שהוא סוקר, בשלהי תקופת שלטון ברק. בניגוד למקובל ביצירה דוקומנטרית בשנים האחרונות, במיוחד בז'אנר שמייקל מור יצר, גולדברג נשאר מחוץ לפריים ונותן למרואיינים שלו לומר את שלהם כמעט ללא שאלות; "אני לא הסיפור, הם הסיפור", הוא אומר לי. התוצאה היא סרט תעודה נדיר, מפוקס מאד, דחוס מאד, שלא נותן לך מנוח.

ברק וצה"ל חותרים לעימות

במשך 48 דקות וקצת גולדברג מביא שורה של אישים: מעוזריו האישיים של ברק, עבור בעיתונאים וכלה בקצינים בכירים, משלמה בן עמי בשמאל ועד סגן ראש השב"כ לשעבר ואיש "ישראל ביתנו" בהווה, ישראל חסון. כולם מספרים את אותו הסיפור. והם מגישים כתב אישום קשה.

ברק, מסכימים כולם, יצא לוועידת קמפ דיוויד כשהוא ערוך לכך שתכשל. הוא התנהג כמי שיודע שהוא הולך לבחירות, והמטרה שלו היתה להאשים את ערפאת בכשלון. צה"ל, מצדו, חתר לסכסוך צבאי.

מופז, אז הרמטכ"ל, קבע את שנת 2000 כשנת ההכרעה. ההחלטה הזו תורגמה בשטח להתנכלות לפלסטינים, עוד קודם לפרוץ המהומות. צה"ל הגיב באלימות חסרת תקדים. במהלך השבועיים הראשונים לעימות, הוא ירה מיליון קליעים. המטכ"ל יצא בבליץ נגד דעת הקהל הישראלית, ומכר לה סיפור מצוץ מהאצבע על כך שהמלחמה תוכננה מראש על ידי ערפאת.

העיתונות נגררה אחרי הצבא

אלא שהטענה הזו, המובאת בסרטו של גולדברג, לא נתמכת על ידי מידע מודיעיני. השב"כ העריך – וממשיך להעריך גם היום – שהמהומות שהובילו לאינתיפאדה השנייה היו ספונטניות ובלתי מתוכננות. על פי המודיעין הגולמי, המהומות הפתיעו גם את ערפאת עצמו. יתר על כן, ערב המהומות נפגשו ערפאת וברק, וערפאת התחנן שלא יניחו לאריאל שרון לעלות אל הר הבית. אם הוא תכנן מלחמה לאחר הביקור של שרון, למה לסלק את הטריגר המוצלח כל כך?

לא משנה. בוגי ואחרים התראיינו על כל גבעה רמה ומול כל מיקרופון רענן וניהלו מלחמה פסיכולוגית נגד הישראלים. המלחמה לא היתה מצליחה, אלמלא שיתפו איתה העיתונאים פעולה. רבים מהם – רביב דרוקר, בן כספית, אבי יששכרוף – מכים מאז על חטא. "האמנתי אז להכל", אומר יששכרוף, "גויסנו בתחילת האינתיפאדה, כמו שגויסנו במלחמת לבנון השניה"; "נגררנו אחרי הצבא", מודה בן כספית.

במקביל, ביצע צה"ל פוטש שקט והחל מחבל בפעולות הממשלה. כשברק ניסה לנהל משא ומתן עם ערפאת, מופז הופיע בתקשורת והודיע שהדבר מסכן את בטחון ישראל. לשלמה בן עמי עדיין נשרפים הפיוזים כשהוא נזכר ברגע הזה: "אם זה ככה, למה שלא יפיל את הממשלה?" התשובה לכך היא פשוטה: למה להפיל אותה, כשאפשר פשוט להתעלם ממנה?

וכעת: אין תגובה

כתב האישום הקולח של גולדברג לא זכה לתגובה. גולדברג אומר שמופז, ברק ויעלון סירבו להגיב לסרט, למרות פניות חוזרות ונשנות. סביר להניח שהגבר-גבר, מפרק השעונים והצדקן הידוע יודעים למה. יש מי שיטען, רפלקסיבית, ש"מיליון קליעים באוקטובר" אינו חשוב; שהוא מתאר רגע בהיסטוריה עמומה. שבע שנים, מי זוכר.

אין דבר הרחוק יותר מן האמת: כפי ששבה והוכיחה מלחמת לבנון השניה, צה"ל הוא שחקן אקטיבי מאד במגרש הפוליטי והתקשורתי. כפי שמציין דרוקר בסרט, בוויכוח בין הכתב בשטחים ובין הכתב הצבאי, שנשען על הודעות דובר צה"ל, תמיד תוענק האמינות לכתב הצבאי- למרות שהצבא מציף אותו במידע שקרי. המלחמה הפסיכולוגית נגדנו לא תמה באוקטובר 2000; היא מעולם לא נפסקה. והודות לצה"ל, גם המלחמה עם הפלסטינים לא תמה- ולעולם לא נדע אם אפשר היה להפסיקה.

הסרט "מיליון קליעים באוקטובר" ישודר ביום שבת ב-21:50 בערוץ 8