משחקי אמון

שחף חוזרת מבית הספר. אבא, שחזר ממילואים לא מזמן, שואל איך היה. שחף, בכיתה א' או ב', אומרת שיש שיעורי בית: לענות על השאלה האם למדינת ישראל יש זכות קיום. אבא, ורואים שזה עולה לו בדמים ("אם יש לה מה?" "זכות קיום"), שומר על קור רוח ושואל מה היא חושבת על השאלה. שחף אומרת שזו שאלה פשוטה; הוא שואל מה התשובה. היא אומרת "כן"; הוא שואל "למה". שחף נתקעת: "לא יודעת".

פה מגיעה התשובה הציונית הצפויה: בית שנטשנו ושנשאר שלנו, גלות 2,000 השנים וכל המיתוס הרגיל. אבל, אומר האבא, כשחזרנו שכחנו שבינתיים גרו כאן אנשים אחרים – "וגם אלה צודקים, וגם אלה צודקים, ובגלל זה אנחנו מסתבכים עם עצמנו כבר 100 שנה".

ואולי ההכרה בטרגדיה, בהתנגשות של שני צדדים צודקים, זה קצת יותר מדי לילדה בת שבע. במיוחד במציאות שבה ההתנגשות הזו מקבלת צורה של פיגועים וחיסולים לא ממוקדים.

נוגעים בכל פצע פתוח

סרטם החדש של האחים תומר וברק היימן, "גשר על הוואדי", מספר את סיפורו של בית הספר המשולב ליהודים וערבים הנושא את אותו השם ונמצא בכפר קרע. בית הספר אמור לקדם דו-קיום בין יהודים וערבים – אבל הסרט עוצר בכל מהמורה אפשרית בדרך.

ההתחלה טובה: ילדים מתרגשים יוצאים לבית הספר, אמא ערביה אומרת שהיא גדלה על שנאת יהודים והיא לא רוצה שהבן שלה יגדל כמוה. אסף, ילד יהודי, הולך לבית הספר ברגשות מעורבים – הוא חושש מפיגוע. השנה היא 2004. הילדים מגיעים לבית הספר, מפריחים בלונים, והכל נראה טוב. המורות מלמדות את הילדים משחקי אמון: ילד אחד עוצם את עיניו והשני מוביל אותו ברחבי בית הספר, מנחה אותו כדי שלא יפול.

ואז מגיע חג החנוכה. כל הילדים, יהודים ומוסלמים, שרים שירי חג. הם מדליקים "שמונה נרות של אור ואהבה". כמה מן ההורים המוסלמים חשים אי נוחות באירוע – וכשהילדים שלהם שרים "ועל התשועות ועל המלחמות שעשית לאבותינו", זה בולט. הפיצוץ הראשון מגיע ברמדאן: ילד מוסלמי מוביל את כל הילדים בתפילה לרגל החג, והילדים כורעים ומתפללים. זה היה קצת יותר מדי למוני, האם היהודיה, שמוציאה את ילדה מבית הספר. היא מגדירה את עצמה כאתאיסטית, אבל אומרת שיהודים מסרו את נפשם כדי שלא ישתחוו. קשה להאשים אותה.

זמן קצר לאחר מכן, מתרחש פיגוע בבאר שבע. אסף מארח את חברו, באשיר, בביתה של סבתו, ברוריה. במהלך ארוחת הצהרים ברוריה עורכת לבאשיר חקירה צולבת: אתה עצוב כשיהודים מתים? בבית שלך לימדו אותך שלחיים יש ערך? אסף מנסה להגן על החבר שלו ("הם לא מספרים להם על זה כדי שלא יפחדו"), הסבתא ממשיכה בצליבה. כשהשניים נמלטים לעבר משחקי הווידאו, היא יורה לכיוון המצלמה: "אנחנו מחנכים את אלה שיהרגו אותנו".

ההיימנים לא עושים לעצמם חיים קלים, הם לא מתנהגים כשמאלני צעצוע ולא מעמידים פנים שמקור כל הבעיות ביקום הוא הכיבוש. אחרי ששחף וחברתה נלקחות על ידי אבי החברה, פארוק, לטיול בלונה פארק, היא שואלת את פארוק על אהבה. פארוק אומר שאין אצלם דברים כאלה, זה אסור. שחף, משועשעת וסקרנית ומזהה בולשיט מקילומטר, שואלת מה יקרה אם חברתה תגיד לו שהיא מאוהבת. פארוק, עצבני יותר, חוזר על התשובה שלו. שחף שואלת בפליאה, מה זאת אומרת? באהבה אין כללים, אין חוקים, אם היא תתאהב היא תתאהב. פארוק לא עונה. הבמאי מתערב וחוזר על השאלה של שחף; פארוק עונה "אם זה קורה, אני יורה בה ומסגיר את עצמי, הולך לכלא". שחף, מבועתת: "אתה תהרוג אותה?"

וכל זה הוא קצת יותר מדי. לא ברור למה ילדים צריכים ללמוד על יום האדמה בכיתה ב'. לא ברור מדוע בית הספר, שתמיד מקפיד על הוראה בשתי השפות, ביחד (וכפי שמציינת המורה יסמין, המשמעות המעשית היא שהתלמידים הערבים מאבדים את שפת האם שלהם, כי עם חבריהם הם מדברים עברית), מתפלג דווקא ביום העצמאות. אלה לומדים על יום העצמאות, אלה על הנאכבה. ומה הם אמרו אחד לשני, כשחזרו מהלימודים הנפרדים אחרי יומיים?

הסרט ערוך היטב, מעורבות הבמאים בו מינימליסטית (להוציא השאלה שהופנתה לפארוק, הם לא שאלו אף שאלה), והוא משאיר את הצופה עם יאוש גדול וחשש גדול. אחרי הכל, בית הספר הזה הוקם על ידי האנשים היותר סובלנים שבשתי הקבוצות, ואם זו התוצאה כשילדיהם נפגשים, מה יקרה בציבור הכללי, ששנאת הזר היא מרכיב מרכזי בזהותו?

הסצינה האחרונה היא שיחה בין הילדים: ילד אחד, יהודי, אומר שכל הילדים, גם האזרחים, יצטרכו להיות חיילים פעם. ילד יהודי אחר מנסה לרכך את זה: לא כולם. כן כולם, מתעקש הראשון: כלא או צבא. השני מנסה להתגונן: אבל אתה לא חייב להיות בתפקיד שמחייב אותך להרוג ערבים. הראשון עונה: המפקד מחליט מה אתה תעשה, לא אתה. אחד הילדים הערבים מתחמם: אם אתם תהרגו ערבים, אני אבוא לבית שלכם ואפוצץ אתכם. הילד היהודי השני מנסה פעם אחרונה: אבל אולי, עד שנגדל, כבר יהיה שלום. הילד הראשון נד בראשו: אני לא יודע, אבל לא נראה לי.

ואם זו רמת הפסימיות שמגיעים אליה ילדים בכיתה ב', ועוד ילדים שמכירים את "הצד השני" אינטימית, אולי הגיע הזמן לסגור את הבסטה.

"גשר מעל הוואדי"// תומר וברק היימן, 21:45, ערוץ 1