הדוקטור עולה כיתה

"כמה פעמים כבר קורה בעולם שלנו שזורחת השמש על משהו לגמרי חדש?", שואלת אחת הדמויות ב"ג'קיל", ומתייחסת באופן עקיף ומחוכם גם לעובדה שהסדרה עצמה היא העיבוד המי יודע כמה לנובלה של רוברט לואיס סטיבנסון "המקרה המוזר של דר' ג'קיל ומיסטר הייד". אבל גם לעבד מחדש רעיון שכבר הוסב והושחת ונחבט כמו שטיח מתפורר, צריך לדעת איך לעשות - ואין ספק שיוצרי "ג'קיל" יודעים מה הם עושים.

הסיפור העקרוני של ג'קיל והייד מוכר כסיפור מאבק בין הטוב והרע המוחלטים. אדם שיש לו שני פנים - ביום הוא רופא טוב ומיטיב, ובלילה, לאחר שהוא שותה שיקוי מסתורי כלשהו, משתלטת עליו אישיות שנייה אכזרית המשוועת לדם. הטוב המיוסר מנסה להשתלט ולגאול את הצד הרע שבו, רק כדי להיכשל כשלון חרוץ.

העיקרון הסיפורי הזה גירה את דמיונם של לא מעט אמנים, והסיפור זכה לפרשנויות ועיבודים שונים שניסו לתת הסבר ויישום יומיומי לנוסחה שזיקק סטיבנסון - מעקרון "התאום הטוב-התאום הרע", ועד עיסוק בפיצול אישיות ובמחלות נפש. הרבה פומפוזיות, פורנוגרפיה פסיכולוגיסטית וסתם טעם רע, כיכבו בלא מעט מן העיבודים הללו.

"ג'קיל", העיבוד הבריטי העדכני שעלה אתמול ב"יס", אינו בורח מן הרפרנסים הקודמים, ולא מתנצלת על עצם קיומה. הרופא החוקר, טום ג'קמן, מודע היטב לסיפורו של סטיבנסון, והתסריטאי משתעשע במשיכה-דחייה שהוא יוצר למיתוס הבריטי הזה. אלא שחוץ ממודעות עצמית בריאה, יש ב"ג'קיל", גם אספקטים פסיכולוגיים ומבדרים מאוד. ג'ימס נסביט, אותו אתם מכירים מ"רגליים קרות" ו"מרפי", המשחק את ד"ר ג'קיל ואת האיד שלו הייד, הוא שחקן נפלא בעל יכולות קומיות אדירות וכריזמה מתפרצת, ומן הצד השני (כי הרי מוכרח להיות לו צד שני כדי להיות ג'קיל-הייד), הוא גם מלא חמלה, אנושי עד כאב וקצת לוזרי.

לצורך "ג'קיל", ג'יימס נסביט הוא הליהוק המושלם: הוא ממזרי, כובש מבלי להיות "סוג של בראד פיט" (אם לצטט פרסומת גרועה אחת), ומשכנע לחלוטין בגילום שתי הדמויות השונות, מבלי להוות פשרה חלושה באף אחת מהן.

"ג'קיל" משתמשת בכל התפתחויות הטכנולוגיה, הפסיכולוגיה והידע ההסטורי של שנות האלפיים כדי להפוך עצמה לרלבנטית ולא למחווה רומנטיקנית נוסח עיבודי ג'יין אוסטין. אין שום דבר מיושן או צפוי מראש בכיוונים שאליהן שועטת "ג'קיל", לפחות בפרקיה הראשונים. הפרק הראשון אשר שודר אתמול, השליך עשרות תולעים עסיסיות המפרפרות על חכות, רק כדי שבפרק הבא ייתפסו כמה דגים שמנים אשר יתחילו להבהיר כמה שאלות, ולהפוך את התמונה למלאה יותר אחרי שגם הייד יופיע.

נכון הוא שכבר קשה, אולי בלתי אפשרי כמעט, ליצור דבר מה חדש בעולם שלנו - אבל "ג'קיל" מוכיחה, שלפעמים גם עיבודים מבריקים של רעיונות קיימים, עולים על פני כמה וכמה מן התוצרים המקוריים-לכאורה שחורכים לנו את המסך והאישונים.

בקטנה
*אם מניחים לרגע בצד את עוגמת הנפש הצרכנית, וההפסדים הכלכליים הלא נעימים של "יס", חייבים להודות שמדובר בגרסה נמרצת במיוחד של "מי גנב ת'עוגיות שבקופסא" - האם לווין מספר אחת? האם ספינה מספר שתיים?