שודדי הפרטיות

האם אתם שוכחים לפעמים קבלת אשראי בחנות? האם אתם משליכים מכתבים בשקית הזבל הרגילה שלכם? נותנים פרטים מזהים בטלפון לשיחה נכנסת? מבצעים עסקאות אשראי טלפוניות? יכול להיות שמישהו גונב את הזהות שלכם ברגע זה ממש. מה באשר לקניון? הולכים לקניון? לבריכה? מתפשטים במלתחות של רשתות הלבשה? התמונות שלכם עשויות לככב באתרי אינטרנט, או לשמש כדי לסחוט אתכם.

דנה ויס שוב נמצאת צעד אחד לפני הפראנויה הישראלית החדשה – המרדף אחר פרטיות בעידן בו אף אחד כבר לא יכול לשמור שום סוד. בארה"ב ובאירופה פשעי גניבת זהות הם דאגה לאומית בוערת בעשור האחרון, ודיונים אקדמיים וציבוריים על שמירת פרטיות כנגד זכות החברה להגן על עצמה (כמו למשל במקרי פרסום כתובות מגורים של פדופילים), הם עניין מדובר ברמה יומיומית. ישראל, כמו האחות הקטנה שמקבלת את הבגדים המכווצים מהכביסה של האחים הגדולים, מתחילה להתוודע רק עכשיו לסוגיה, באיחור של כמה שנים.

ברמת התוכן עושים ויס והצוות שלה בדרך כלל עבודה טובה מאוד – המחקרים והראיונות רלבנטיים ויצירתיים ברובם, לפעמים מעט תזזיתיים מדי, לפעמים לא ממצים את העיקרון. ההחלטה לצלם במצלמת מעקב את האמא החטטנית כדי לתת לה לטעום מעט מן הטרור שהיא מפעילה על ילדיה הייתה אינטליגנטית, אבל האם היא שינתה משהו מדרך הפעולה הדורסנית שלה בעקבות זאת? את זה לא נתנו לנו לראות, וחבל.

ההשוואה המתמדת שיוצרת ויס בתחקיריה בין ישראל לארה"ב היא חשובה, מפני שהיא מחוברת למקורות הכלכלה, החברה והפוליטיקה שישראל מושפעת ממנה ורוצה לדמות לה – ויס מנווטת היטב ובביקורתיות בריאה, בין האלמנטים המתקדמים והפלורליסטיים שארצות הברית מנפקת, ובין הליכה לכיוון של חיים פרנואידים, מלאי שנאת זרים ופחד.

יותר מכל – הצליחה ליצור לעצמה ויס פרסונה טלוויזיונית אמינה ונגישה, כזו שכאשר פניה מוטבעים על מוצר טלויזיוני, מדובר בחותמת איכות. ויס לא מאיימת כמו רפי גינת, לא מתלהמת כמו חיים הכט ולא מעלה מיגננות כמו אילנה דיין. לאחר כמה פרוייקטים תיעודיים מרשימים למדי, ויס כבר מחליקה אל המסך שלנו בקלילות, וכמו שזה נראה – היא כאן כדי להישאר ולדווח לנו על הזוועות שפוקדות ועוד יפקדו את חיינו. ואם כבר צרות בכותרות, עדיף שתהיה זו ויס שתביא אותן למסך שלנו.

ב' ערוץ 2, 21:00

בקטנה
*"בנות גילמור" חזרו. ולמען האמת, נראה שהן כבר קצת עייפות מסטארס הולו וממשפטי שנינה מתוסרטים.