לפרק את ברנדו

באדיבות ערוץ TCM

טד טרנר הוא אדם יקר. מעבר לכך שהוא אחראי להקמת CNN, הערוץ ששינה את פני החדשות הטלוויזיוניות לנצח, הוא גם הקים את ערוץ TCM (טרנר קלאסיקל מווויז) - ערוץ שחרט על דגלו להביא לצופיו את המיטב שבקלאסיקה הקולנועית ובמנות גדושות. לאחרונה החל הערוץ גם להפיק יצירות משלו. הסרט התיעודי "ברנדו", על חייו של מרלון ברנדו, המשודר היום (ב') בלווין (אפיק 88) בשעה 22:00, הוא אחת ההפקות הראשונות ששחררו אנשי TCM לאוויר העולם.

סרט התעודה על ברנדו הוא מסמך מונומנטאלי הנמשך למעלה משעתיים וחצי(!). כדי להחזיק דרוך וערני לכל אורכו, יש להצטייד במידה רבה של סבלנות ואורך רוח. עושה רושם שאווירת הנוסטלגיה ששורה על TCM בדרך כלל, דבקה ביוצרי הסרט, שהנפיקו מסמך יבשושי ומייגע שגרם לי (לא להאמין) להתגעגע ל"סיפור ההוליוודי אמיתי" - אותם סרטי תעודה קלילים המשודרים מדי פעם בערוץE ! ומצליחים באמצעות עריכה קופצנית ומעברים קלילים להעביר בצורה הרבה יותר מושכת ומרתקת את המסר שלהם.

מי שבכל זאת יצליח לשרוד את הסרט על ברנדו (עצה ממני - אל תראו ברצף, קחו הפסקות, לכו לטייל, תסרגו סוודר ואחר כך תחזרו שוב לצפות), יגלה מסמך תיעודי מאלף, המשרטט את דרכו של ברנדו לתהילה מאז ילדותו ועד לשנות התשעים - שנים שבהם הועם זוהרו, וכמו אלוויס, זקנתו די ביישה את נעוריו.

לסרט הובאה סוללה מרשימה של אורחים: שחקנים, בימאים וחברים קרובים של ברנדו, ביניהם הבימאים מרטין סקורסזה וארתור פן והשחקנים אל פצ'ינו, רוברט דובאל, שון פן ועוד ועוד. כולם מנסים לפצח את החידה שהייתה ברנדו - מי הוא אותו אדם בעל אנרגיות בלתי נגמרות ושחקן שהוגדר כ"חיה כלואה בכלוב"? רוב התובנות שמנפיקים האורחים הן די צפויות ורק לעיתים, כשהם מצליחים להשתחרר מהמאובנות שלהם על הכורסא מול המראיין, הם מעבירים לצופה דבר או שניים מרתקים. כמו למשל הבמאי רוברט אנגלונד, שביים את ברנדו ב"אמריקאי המכוער" בשנת 1963, שמספר איך ברנדו, שהיה כובש לבבות ידוע, טען שאשתו ליצ'מן ראויה לגבר מיוחד במינו, והתכוון לעצמו. דבר שמראה על השחצנות האדירה שהייתה מנת חלקו של ברנדו, שלא ברור איך השתלבה עם ענוות הנפש שהפגין כשחקן לעיתים.

לפני ברנדו ואחרי ברנדו

בסרט גם מופיעים קטעי ראיונות עם ברנדו עצמו, ואלו רק מעצימים את תחושת האי וודאות והבלבול לגבי מי בסופו של דבר היה ברנדו באמת - עוד כוכב מלוקק של האולפנים, או אולי השחקן המגוון והייחודי בדורנו שעלה לפסגות כה גבוהות שאחר כך התקשה לרדת מהן?

הסרט פותח בתיאור קצר על ילדותו של האיש, שהפך בגיל צעיר למדי לאגדה ומיתוס, ומתקדם משם לכל אותן תחנות בחייו המוכרות לכל חובב קולנוע קלאסי בכלל וקולנוע מופתי בפרט: ההופעה של ברנדו במחזה "טרקלין הקפה"; הופעתו המדהימה במחזהו של טנסי וויליאמס "חשמלית ושמה תשוקה" (תפקיד שביצע מייד לאחר מכן על המסך הגדול); מקבץ מופלא של סרטים בשנות החמישים -"חופי הכרך", "יוליוס קיסר", "הפרא" - שכל הופעה של ברנדו בהם הייתה עוד "טור דה פורס" מחשמל.

בשנות השישים מציג הסרט את ברנדו כמחפש את דרכו האמנותית, ולשמחתו (ושמחתנו) מוצא אותה. הוא נוגע שוב בנצח בשנות השבעים בשלושה תפקידים גדולים מהחיים, שכנראה רק שחקן עם יכולות ועוצמה כמו שלו היה יכול לבצע. הכוונה כמובן ל"הסנדק", "הטנגו האחרון בפאריז" ו"אפוקליפסה עכשיו".

לאחר סקירה קצרה של הנשים בחייו של ברנדו (הוא התחתן עם כוכבת הסרט "המרד על הבאונטי" שבו כיכב) ושל מעורבותו הפוליטית, מסיים הסרט בהצגת ברנדו בשנות התשעים, הרבה מעבר לשיאו, כשהוא מותש משערוריות משפחתיות שכללו בין היתר את משפטו המתוקשר היטב של בנו כריסטיאן ולאחר מכן את התאבדותו של בתו שאיין.

מכיוון שמדובר בסרט שהוא בעצם שיר הלל לאדם, דילגו האנשים הטובים ב-TCM על כמה אספקטים פחות מחמיאים של ברנדו: אי נכונותו להתפשרות, על הסט ומחוצה לו; נטיותיו להשמנה ולמצבי רוח; ודרישותיו המוגזמות למשכורות עתק תמורת הופעה קצרה בסרט (כמו ב"סופרמן"), למשל. גם השמועות והרמיזות על נטיותיו הדו-מיניות (ברנדו גם גילם דמות המסובכת עם המיניות שלה בסרטו המופתי של ג'ון יוסטון משנת 1967 "השתקפות בעין הזהב"), לא זוכות לאזכור בסרט.

אבל למרות האיטיות והסובייקטיביות, הסרט "ברנדו" הוא יצירה משמעותית שחשוב לראותה. כמו שאומר סקורסזה "יש לפני ברנדו" ו"אחרי ברנדו", ולכן רצוי וראוי להכיר את המורשת של אותו אדם אניגמאטי, שייזכר לעד כזועק "סטלהההה" (וגם מציע הצעות שאי אפשר לסרב להן).