נכנס יין יצא סוד

תולדות העם היהודי אילצו אותו לא מעט פעמים לאמץ לעצמו תכונות של זיקית. כל מי שבילה תקופה מסויימת בחו"ל, יודע שיש דברים שלא מנפנפים בהם, פרטי מידע שלאו דווקא נידונים בחופשיות מחוץ לבית, ובעיתות מצוקה ואנטישמיות, התרגולת הופכת להיות קפדנית יותר. סיפורים רבים מן ההיסטוריה היהודית, מלמדים אותנו שככל שההסוואה בסביבה היתה טובה יותר, סיכויי השרידה היו גבוהים יותר. כל יהודי הוא גם קצת שחקן; לרובנו יש מודעות גבוהה באשר לצורך להיטמע בסביבתנו באופן שיהפוך אותנו לחלק מהנוף המקומי בו אנחנו נמצאים.

סיפור "מרגל השמפניה", הוא סיפור מרתק שראוי היה לעשות עליו סרט תיעודי, ולמרבה השמחה, הסרט שאכן נעשה עליו, הוא סרט מצוין. יצירת סרט תיעודי שמתבסס על דמות שכבר אינה בין החיים, תמיד מסתכנת בארכאיות, חוסר רלבנטיות או למגמתיות בפרשנות. "מרגל השמפניה" אינו מתלהם, ומנצל באופן מאופק וחכם סיפור שהוא דרמטי עד השתאות, מלא פיתולים שטובי התסריטאים לא היו יכולים ליצור, ובכל זאת - נדב שירמן, בימאי הסרט, לא מתפתה להפיכת הדרמה למלודרמה.

וולפגנג לוץ, יהודי ממשפחה גרמנית מתבוללת, אשר עולה לארץ ומעברת את שמו לזאב גור אריה, מגוייס על ידי המוסד למשימת ריגול במצרים ב-1959. סיפור הכיסוי שלו הוא היותו גרמני עשיר בעל עבר נאצי, חובב סוסים, אשר מגיע לקהיר לפתוח חוות סוסים. לוץ הופך למרגל מצוין, ואפילו משתתף בשליחת מעטפות נפץ לגורמים עוינים במצרים.

במקביל, בארץ, מחכים לו בנו היחיד עודד, ואשתו. בצעד יוצא דופן, מגלה להם לוץ את מהות תפקידו הסודי. לוץ ואשתו הגרמניה שנחשבה לסיפור כיסוי בלבד בעיני משפחתו הישראלית, נתפסים על ידי המצרים, מעונים ונכלאים. המצרים קונים את סיפור הכיסוי שלוץ מתעקש עליו - על היותו אזרח גרמני (לא ישראלי) שפותה על ידי המוסד לשתף פעולה, ולא מוציאים אותם להורג כמו את המרגל אלי כהן. לוץ ואשתו הגרמניה משוחררים בעסקת חילופי שבויים לאחר מלחמת ששת הימים. אך במקום שיחזור לאשתו הישראלית שמחכה לו, ולבנו המתגעגע, מחליט לוץ להישאר עם אהובתו המרגלת ולטרוד.

"מרגל השמפניה" הוא סרט מרתק שמתאר את הסתירות הרבות והמורכבויות בדמותו של גור אריה-לוץ, מרגל מתוחכם שהתאהב באורח חייו ובסיפור הכיסוי שלו, שעשה מעשי גבורה רבים, וכונן את זהותו העצמית כמעין ג'יימס בונד יהודי שרמנטי. נראה שיותר משהיה קשה ללוץ לתחזק את סיפור הכיסוי שלו, קשה היה לו להיפרד ממנו לטובת חיי היומיום הישראליים והצנועים.

מה שהופך את כל הסיפור הסוער והפואטי הזה לסיפור משפחתי, אנושי ונוגע ללב, הוא עדותו של עודד גור אריה, בנו של המרגל, בעצמו היום איש מבוגר (ודומה ללוץ להפליא, באופן מצמרר ממש), אשר מספר את סיפורו שלו. סיפור הבן הצעיר שחרד לגורל אביו, שמתגעגע ודואג לו נואשות בתקופת השבי, ושליבו נשבר כאשר אביו מעדיף את האישה האחרת על פני אימו.

נדב שירמן טווה מן המציאות הפרגמנטרית, מקטעי תיעוד פזורים ומראיונות אופי, סרט קוהרנטי, תפור היטב, שמספר סיפור שלם ללא קפיצות וחורים. וחשוב מכך - הוא מצליח לשרטט את דמותו של אדם שכבר אינו נוכח, על מורכבויותיו, חסרונותיו ומעלותיו, ולכבד את זכרו ואת כל הנוגעים בדבר.

ערוץ 10, שבת, 21:00

בקטנה
*כל מי שראה את טקס פרסי אופיר, ודאי חייב להסכים - סאלח בכרי היפהפה והשרמנטי יכול לגרום לכל בחורה להפוך לשמאלנית.