לא ביום אחד

החלום האמריקאי, זה המפורסם שגורס שיש שוויון הזדמנויות אינהרנטי בעולם, ורק צריך להכיר בזה ולנצל אותן, קיבל כנפיים אימפריאליסטיות ונתן לכולם את התחושה (המוטעת) שעם קצת מזל והרבה חיוכים, ישתנו חייך מן הקצה אל הקצה. אם רק יהיה שם מישהו עם מספיק כסף כדי להבחין בך. כתרבות שהיא פרבר לתרבות האמריקאית, גם כאן אנחנו מטפחים את הצלחות האינסטנט, המדהימות, הנִסיות. תראו את נינט, תראו את מיראביליס, תראו את מילי אביטל.

אנחנו פחות אוהבים סיפורי זיעה ועבודה קשה - זה יש לנו משל עצמנו, בשביל מה לדשדש ביומיום? אם זה נגמר עם מכונית חדשה נוצצת, עם מירוץ לדירה או מיליון שקלים שהושגו בחצי שעה של שאלות טריוויה, אנחנו הרבה יותר מרוצים.

"אימפריה קטנה שלי" היא לא הסיפור על החלום האמריקאי: חנה אזולאי הספרי עוקבת אחר שלוש עשרה נשים שנולדו עם כפית חלודה בפה, ועושות כל שהן יכולות כדי לצמוח משם למקומות טובים יותר ולפתוח עסק עצמאי שנשען על הכישורים והיזמות שלהן. אף אחד לא מחכה להן בפינת ההפתעות עם מענק בחסות "אוסם", או "יופלה", או "סלקום"; אין כאן מהפך תדמית, ואפילו לא שולחים להן אס.אמ.אסים כדי להגיע לגמר.

הנשים שאזולאי הספרי עוקבת אחריהן עובדות קשה, קשה מאוד כדי להגיע, וזה אפילו לא אל הפסגה. רק למקום טוב באמצע, אולי קצת יותר מזה. וזה קשה ומפרך, ונטול נסים, ממש כמו בחיים שלכם ושלכן, וזה מרגש ומעורר השראה. יסכה פתחה עסק להדרכת סיורים, למרות שהיא סובלת מלקות ראייה חמורה; מרים הבדואית היא נשמה יוצאת דופן, שבחרה להישאר רווקה בתוך חברה סגורה ושמרנית, והיא חותרת בלי הפסקה ובלי פחד אל המטרה העסקית שלה; עדנה הליצנית היא ליצנית עצובה-שמחה וגלויה באופן מעורר הערצה; ופרידה היא המאמא התל אביבית שמאכילה את מתגעגעי האוכל הביתי (כולל את הח"מ), ומחזיקה בעבר לא פשוט ובאישיות כובשת.

ואפשר להמשיך ולהמשיך. אזולאי הספרי בחרה נשים שהן, כמו כולם, התחילו מהמאבק לצאת מהטרנינג ולגרש מעל הכתף את הציפור השחורה כפי שקראה לה עדנה. אבל ההבדל, הוא שהן המשיכו להיאבק גם כשלא היה פשוט.

אזולאי הספרי מאמינה באהבה קשוחה. היא מעמידה מול הנשים מראה כנה ולא חנפנית, קצת נוזפת כשצריך ויודעת גם לחבק. האינטליגנציה והאמפתיה הטבעית שלה, נוזלת ממנה גם בלי יותר מדי מילים או מחוות רגשניות. העובדה שכשעדנה פוטרה, אזולאי הספרי היתה הראשונה לקבל ממנה טלפון, אומרת די והותר.

"אימפריה קטנה שלי" היא תוכנית חשובה, מלבד היותה מרתקת ומשמעותית, והמיקום שלה בשעה 19:00 היא מעליבה ולא אינטליגנטית. מבלי להתפרע בתיאוריות מיגדריות, ברור למדי שתוכנית זהה העוסקת ביזמות גברית, לא היתה מקבלת את השיבוץ לעקרת הבית - חצי שעה לפני החביתה והקוטג' לילדים. לתוכנית מרגשת וחברתית שכזו, מגיע יותר קרדיט ואמון מן הזכיינית שבחרה לקנות אותה. ולמרות שהיא בינתיים משובצת שם - אל תוותרו עליה.

א'-ג', 19:00, ערוץ 2

בקטנה
*ואם כבר מודעות חברתית - למה תרגום סימולטני לחירשים רק במהדורות חדשות הלילה ובשידורים החוזרים? לחירשים כבר לא חשוב להיות מעודכנים?