עוטפות עזה

בתערוכות בוגרים בבתי ספר לאמנות יש התרגשות גדולה. חממת היצירה נגמרת, החיים האמיתיים מתחילים, ובחוץ רוב הבוגרים הטריים מגלים שהחיים אינם פשוטים. אין תאריכי הגשה, אין מאיפה להשאיל מצלמה, רק מעט יתנדבו לתת מזמנם בחינם, ואף אחד לא מחזיק לך את היד בדרך הקשה. יהיו הרבה "לא", וכמה "לא תודה", ו"זה לא מתאים לנו כרגע". לפעמים בסוף, יש איזה "כן", קטן ואז באמצע הצילומים עלול להסתבר שהתקציב נגמר באמצע. קשים הם חיי היוצר העצמאי מחוץ לבית הספר. לכן כדאי לנצל כל רגע קצר של תהילה, וחשיפה שניתנת בזמן הלימודים.

למן הרגע שיצירות בוגרים יוצאות אל החלל הציבורי, כללי המשחק משתנים. מה שהיה יוצא מן הכלל לעומת מחזור הלימודים, מקבל מימדים שונים: הבחינה היא לעומת מה שיש לעולם הגדול להציע, ולא לעומת האינטימיות הבית-ספרית. מבחן ההוכחה הוא נוקשה יותר, הרף עולה.

הקרנת "שחר אדום", שלושה מסרטי בוגרי מגמת הקולנוע של מכללת ספיר, סיפקה חשיפה רצויה מאוד, גם לשלושת היוצרים הטריים, וגם לסוגייה של יצירה בתנאי חירום. מכללת ספיר, הממוקמת באיזור עוטף עזה, מהווה ריכוז של סטודנטים ויוצרים צעירים תחת מציאות בלתי אפשרית של עורף אזרחי שנמצא בשנים האחרונות תחת התקפות כבדות של טילי קסאם.

למרות שנדמה לנו שאנו מדינה קטנטונת וכולנו אוכלים מאותה קערה, העובדה היא שבמרכז, חיים באופן שונה מאוד מאשר בדרום. וגם במלחמת לבנון השנייה, הסתבר לנו שכאשר החיים מושבתים שעתיים וחצי שעות נסיעה צפונה מתל אביב, בתי הקפה על ציר שינקין ממשיכים לדפוק קופה כאילו כלום.

לא במקרה שלושת הסרטים שנבחרו לייצג את מכללת ספיר, עוסקים כל אחד מכיוונו במציאות מורטת העצבים הזו. "קדחת ים תיכונית", "סכנה כאן בונים", ו"ביצה ותרנגולת", מנסים כל אחד מכיוונו לתפוס משהו מן המהות הממשית של החיים בצל סכנה יומיומית.

ישנם הרבה מאוד סרטים, ויצירות אמנות העוסקים בנושאים "חשובים", כאלו שכאשר נשמע שם הקוד שלהם, אנחנו עוצרים ביראת כבוד ומנמיכים את הקול - מלחמה, שואה, שכול, פליטים וכו'. העובדה היא, שלא די לבחור בנושא שנושא עימו מטען כבד מראש - צריך גם לייצר ממנו משהו מעניין שעומד בזכות עצמו, וקשה למשוך תחתיו את השטיח. בתוך הים התמאטי הרחב של מציאות החיים בשדרות, צריך לדוג את אותה טיפה יוצאת דופן, זו שעושה את כל ההבדל.

מבין שלושת הסרטים שנבחרו להקרנה, "ביצה ותרנגולת", הוא לטעמי הסרט המגובש והמעניין ביותר; היחידי שלא מסתמך על המסגרת הנתונה של מצב חירום, כעל זה שנותן תוקף ומייצר עניין בלתי תלוי. לפני שזהו סרט על "החיים בצל הקסאמים", זהו סרט על מערכת יחסים בין אם לבתה, וסרט על אישה יוצאת דופן. יוליה, אישה מרשימה ממוצא רוסי, מגדלת לבדה את תום בת החמש בקיבוץ ניר עם. בתוך הכאוס שמסביב, היא נאבקת על הקניית שקט נפשי וערכים של הומאניות לבתה הקטנה. הכריזמה המתפרצת של האם והבת, כובשת את המסך ונותנת נופך אנושי וייחודי לסיפור שאלפי אזרחים ישראלים מתמודדים עימו כל יום, ומאות אלפים אחרים מעבירים ערוץ כששוב מדברים עליו.

"הביצה והתרנגולת" ערוך ומבויים באופן רגיש וסבלני, ורק בזכות התעקשות על חומרים שאינם מריחים מבנאליה, מצליח ללכוד דיאלוגים מבריקים כמו זה, למשל, כאשר החתולה המשפחתית כמעט טורפת את האוגר והוא מוחזר אחר כבוד לכלובו:
יוליה: "בכלוב יותר בטוח, אף אחד לא יכול לגעת בך כשאת בכלוב."
תום "רק לפחדנים יש כלוב, אני לא פחדנית."

המילים הפשוטות, היומיומיות הללו, מהדהדות בקונטקסט, והרזוננס שלהם חזק יותר משל אלפי צילומי נפילות טילים, יותר ממה שהסברים יבשים ומהדורות חדשות יוכלו ללכוד.

שבת, 21:50, ערוץ 8

בקטנה
*אפשר לסבול זיופים קטנים פה ושם, אפילו את הבדיחות הרפטטיביות של צביקה, אבל מה זו המלתחה האיומה של משתתפי "כוכב נולד"? למה זה טוב?