יאללה תפרדו

לתוכנית "סאטרדיי נייט לייב", בעונותיה העדכניות יותר, ישנו מערכון חוזר העוסק בזוג שמזמן כבר היה צריך להתגרש, זה שכולנו מכירים: אלו שרבים בדרך למסיבה; מביכים את האורחים כשהם צורחים זה על זה בחוסר פרטיות; ולא מהססים לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ ולשפוך את המים המזוהמים על סביבתם, שלא יודעת איפה לקבור עצמה. כולם יודעים שמשהו לא בסדר, חוץ מהזוג עצמו, שלא מבין איפה הבעיה.

"חמישה דברים שאני שונא/ת אצלך" לוקחת את עיקרון סגירת החשבונות הפומבי, והופכת אותו לשעשועון. התוכנית מזמינה את שני בני הזוג לבחור חמישה דברים (בלבד) שהוא שונא אצל בן זוגו. בעזרת מצלמות נסתרות, מניפולציות זולות וכל אמצעי כשר ולא כשר, מתעדים בני הזוג האוהבים את המיגרעות הכי גדולות זה של זה. כדי להוסיף עוד קצת שמן למדורת היחסים הבוערים ממילא, פאנל שופטים המורכב ממכריהם של בני הזוג, בוחר מי מבין השניים הוא הסיוט הגדול יותר לחיות איתו. המנצח המפוקפק בוחר עונש יצירתי לזה שהוכתר כבלתי נסבל הרשמי.

למרות שאני מסוגלת להבין מה מצחיק או מבדר בסיטואציה שכזו, לא יכולתי שלא למצוא את העניין כמחליא ומעציב. אתוס הזוגיות והנישואים מעניק אליבי לכל כך הרבה תופעות מאוסות שעשויות להפוך חיים משותפים לסבל מתמשך. כשזה המצב, כנראה שבאמת אין שום ברירה אלא למצוא בזה את המבדר. יותר מזה, חוסר הכבוד ההדדי הנורא שהם מפגינים אחד כלפי השנייה, מאפשר להם להשפיל זו את זה בטלוויזיה, ולחגוג על חשבון האחר. תזכירו לי, מה אהבה קשורה לזה?

ריטה קוראת לבן זוגה "קמצני" כסוג של שם חיבה; הוא בתמורה משחק על הנוירוזות שלה ומזיז שוב ושוב את הסלסילה הארורה שהיא מבלה את חייה ביישורה. וזו ממש רק ההתחלה - את כל נקודות השפל הכי מכוערות וקטנוניות שלהם, הם מתעדים ומתבדרים מהם, ממש כמו הכלב שחופר בצואתו.

הלא איש מהם לא היה סובל יחס שכזה והשפלה רפטטיבית כזו מאף אחד אחר בחייהם, אבל אליבי הזוגיות שבו הם קשרו את חייהם, מאפשר להם להתייחס זה אל זו כפי שאפילו אויבים לא היו עושים.

אולי זו איסטניסטיות, אבל משחק ריאליטי שמבזה את הכבוד הבסיסי של אדם לעצמו ולסביבתו, ועידוד למעילה באמון והלבנת פני אחר ברבים, הם לא עניין מבדר בעיני. אם זה סנוביזם, יהי כן.

יס דוקו, ימי ג', 22:00

בקטנה
*הלופים הליליים של ערוץ 1 הם תענוג מזוכיסטי של קפיצה למנהרת הזמן: כאילו זה עתה נסתיימה מלחמת יום כיפור, מזמרים שלום חנוך, ג'וזי כץ ודני ליטני, והזמן עדיין לא עשה בם שמות.