קטן עליהם

אם אינכם מחזיקים באופן פרטי בטינאייג'ר בסביבתכם, ואין אתם חופשיים לצפות בו, יכול להיות שמאוד תופתעו מן האופן שבו השתנתה התפיסה הטלוויזיונית את קבוצת הגיל הזו. כבר לא מדובר בתופעות מופרכות כמו "בוורלי הילס 90210", שם היינו עדים לאבסורד בו נערי זוהר מקשישים בני 30 מגלמים בחוסר חן קבוצה של נערים ונערות. ומן העבר השני, לא תמצאו תואמי עודד מנשה מצקצקים בהתיילדות אל חבורה של זאטוטים מתלהבים עד התקף אסטמה.

הטלוויזיה החדשה יוצאת מנקודת ההנחה שישנם נערים ונערות שיודעים היום מה שאנחנו עוד לא למדנו, ושהם ישכחו זאת, עוד לפני שאנחנו נתחיל לתרגל. מתוך כך, היא דיאלוגית יותר, לעתים מכובדת יותר, ולרוב מכבדת יותר. המבט המתנשא של המבוגר שמספר לילד או לנער מה טוב בשבילו, פינה את מקומו לתיאוריות מתקדמות יותר, המיושמות הלכה למעשה.

לקראת החופש הגדול, עלתה "ניקנט", הפקת מקור של ערוץ ניקלודיאון, תוכנית תוכן שסובבת בעיקר את העולם האינטרנטי, ומורכבת מקטעים שונים - חלקם נשלחים על ידי צופים, חלקם ראיונות המבוצעים בעזרת מצלמת רשת. צוות התוכנית כולל פאנל של שלושה ילדים ומנחה מתחלף – ימית סול ואסף פורמן, בתפקיד המבוגר האחראי למחצה.

דבר מעניין הנוצר בתוכנית, הוא הדיאלוג בגובה העיניים בין המנחה המבוגר ובין פאנל הילדים: אם בגלל העובדה שהילדים עצמם הם חיות טלוויזיה מיומנות ואינסטינקטיביות, המעמידים לפניהם סטנדרטים של הומור וקוליות שמצויים בקושי אצל מנחים ופאנליסטיים המכפילים את גילם; ואם בגלל שסול ופורמן לא משחקים בלהיות האבא או הדוד של אף אחד. הם פה בשביל לכייף.

מה שיכול להיות מתכון לאסון, עובד למרבה הפלא באופן יותר מסביר: התכנית תזזיתית, כמו רוב התוכניות לילדים ונוער. היא רפטטיבית פה ושם באופן שיכול להוציא מן הכלים את מי שחצה את גיל 16, אבל היא גם חביבה, לא אלימה (מצרך לא מבוטל), לא מבזה את המשתתפים הקבועים והארעיים, ונותנת במה ופתחון פה ליצירתיותם של הנוער השולח סרטונים ומשתתף במשחקים.

ניקלודיאון, א'-ה', 13:35

בקטנה
*הדיסונאנס הכי מעצבן בפרסומות השונות לבנקים שאנו מוצפים בהן, היא שבזמן שאנחנו מחייכים אל מול הטלוויזיה, אנחנו שוכחים שכל זה נעשה מחשבון הבנק הפרטי שלנו, שצובר ריבית עבור הבנק יותר מאשר עבורנו. נראה את הבנק שיציע להחזיר ללקוחות שלו זיכויים המכסים את עלויות ההפקה של הפרסום האובססיבי.