כלום בפיתה עיראקית

יחסי כוחות מתחילים כבר בגיל הגן. מהר מאוד אנחנו למדים שמלבד העניינים הפרטיים שלנו, אנחנו מוקפים בעוד ילדים, ולהם עניינים משלהם, מעניינים גם הם. אנחנו מסתובבים לבדוק מה קורה סביב, מתרשמים ומשאירים את רישומינו. חלק מן האינטראקציות האלו מלאות חיבה, חלקן אלימות. כולן בודקות את הגבול בין איפה אני מסתיים והאחר מתחיל.

המדיניות של ארצות הברית, היא קצת כמו הילד ההיפראקטיבי שרץ מקצה לקצה בגן השעשועים ומחפש עניין. עם אחד הוא בונה ארמון מחול, לשני הוא בועט בכלי המשחק. בין לבין, הוא דואג להבהיר לכולם שהוא הילד הכי חזק בגן. ארצות הברית לא מצליחה בכלל להפנים קונספט בו יש מקום בו היא נגמרת והאחר מתחיל. המיסיונריות החמורה ביותר שהיא מייצרת, היא הנסיון להפוך כל מדינה "נחשלת" לסניף מק'דונלד של האמריקאיות.

בסרט "ארצי, ארצי", העוקב אחר חצי שנה עד לבחירות הדמוקרטיות הראשונות בעיראק, ניתן לראות חלק מן המדיניות האמריקאית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשטח. מתוך זווית הראייה של רופא עיראקי המתמודד בבחירות, ויודע שכך או אחרת, זה לא מה שיביא את הגאולה לארצו השסועה.

אנחנו כבר יודעים היטב, שהעובדה שמדינה מתהדרת בבחירות דמוקרטיות, עדיין לא אומרת שהיא תהפוך לנאורה, או צודקת, או לא אלימה. למעשה, גם נשיא ארצות הברית יודע זאת, מה שלא מפריע לו לנפנף בדגל הדמוקרטיה כאילו מדובר ברטייה שתחתה אפשר להסתיר את כל העוול ארוך השנים של רודן טוטאליטארי, ושל כיבוש אמריקאי לא מוצדק.

"ארצי, ארצי", מתאר מאבק בלתי אפשרי, נסיון לשרש שנים של פחד, דיכוי ובורות בפעולת בזק פאתטית; משחק "נשיקה סטירה" שרירותי, בין האמריקאים לבין האזרחים נטולי האמון. מצד אחד, הנסיונות התמימים, מלאי הרצון הטוב של נציגי האו"ם. מצד שני, כיבוש אלים, מבוהל ומבהיל של חיילי ארה"ב.

הסרט, כמו החיים, לא נגמר בטוב. הרופא הטוב אינו נבחר; 44 אזרחים נהרגו בפרעות שהתקיימו ביום הבחירות; בוש סיכם זאת כאירוע בעל "הצלחה מסחררת". עולם כמנהגו נוהג.

יס דוקו, ב', 22:00

בקטנה
*כמה חביבה ומשעשעת היתה ההופעה של שלומי שבן אצל ליאור שליין. סבתא שלי היתה אומרת על זה: קומדיאנט!